תנועת ההיפרדות לשתי מדינות, ופיצול מדינת ישראל למדינות יהודה וישראל, תופסת תאוצה גדולה בימים אלו של קונפליקט אדיר בחברה הישראלית. מאז עבר החוק לביטול עילת הסבירות במסגרת המהפכה המשפטית מצטרפים אלפים רבים של תומכים לקבוצת הפייסבוק של תנועת ההיפרדות, וקולות רבים עולים ונשמעים כמי שסבורים שאין ברירה: יש להתפצל.
כך למשל הסביר השבוע הרמטכ”ל לשעבר דן חלוץ כי “התחלנו את תהליך ההיפרדות”. בו בזמן, מנהל הקבוצה של תנועת ההיפרדות ניצן עמית הפך למרואיין מבוקש במגוון ערוצים ותוכניות. כרגע פועלת התנועה על תקציב אפסי, ובכל זאת היא עדיין קונה לה שם במקומות רבים ובונה את האסטרטגיה לפיצול בהקפדה.
העיר ירושלים, כך לפי התוכנית, תהיה אחד המעוזים החשובים ביותר של מדינת יהודה. זאת בצוותא עם אזור השומרון, גוש עציון ובאר שבע. מנגד, במדינת ישראל החדשה, ישמשו עוגנים הערים חיפה ותל אביב.
זה בסדר, הירושלמים לא צריכים ים, אך מה בנוגע לנסיעות מחוץ לעיר? כמובן, לא בשבת. ובכן, מדובר בהיפרדות בהסכמה, כך על פי כל תוכנית פיצול שעולה, ולכן לא תהיה בעיה לנסוע לכל מקום במדינה השכנה.
בכל אופן, מי שגר בירושלים וההשתייכות למדינת יהודה פחות מתאימה לו, יכול אולי עדיין להמתין עם אריזת המזוודות: להירגע, לא מדובר כרגע בפרקטיקה, אבל אכן הפילוסופיה כבר קיימת ומהדהדת.
הרוח המנשבת בתנועת ההיפרדות ותומכיה היא של הבנה כי מדובר בסט ערכים שונה של כל מחנה, בפער שכבר איננו ניתן לגישור. לו היו הדברים מתרחשים בשנות ה-40 של המאה הקודמת ייתכן ואיש כלל לא היה חושב שזה הגיוני לכנס הכל לכדי מדינה אחת, ומראש היו פונים להקמתן של שתיים.
ניתן להעריך כי תמיכתם של עוד ועוד אנשים בתנועת ההיפרדות, אלפים רבים כאמור, ובקרוב כנראה אף יותר, מתארת את התסכול והפחד הגדול של ציבור מתנגדי המהפכה המשפטית בישראל. יש להעריך כי גם בחלקים של ירושלים יש עדיין אוכלוסייה שנותרה בעיר על אף שהיא חשה מיעוט בביתה שלה – הרוב הדמוגרפי בירושלים נראה כבר הרבה יותר יהודי מישראלי.
התרסקות: הנה מה שעומד לקרות למוטיבציה לגיוס לצה”ל של נוער ירושלמי חילוני
גם במהלך השבוע, עת רבבות הגיעו לירושלים כדי למחות ולהפגין, ואף נשארו ללון בעיר האוהלים בגן סאקר, ניתן היה לצפות במחזות סוריאליסטיים למדי של מפגשים בין אנשי שמאל, חלקם אתאיסטים, לבין ציבור חרדי ירושלמי, או דתי-לאומי-אמוני. ניכר כי לא אלו ולא אלו מרגישים שייכים לאותו עם, גם אם הסיסמאות החביבות על אחדות עדיין עולות פה ושם.
