עצורים מנהליים ביטחוניים המוחזקים בכלא “עופר”, ליד גבעת זאב, פתחו אתמול (חמישי) בצעדים אותם הם מכנים “אי-ציות לנוהלי הכלא”, במחאה כנגד החזקתם במעצר מנהלי, על סמך חומר מודיעיני סודי, מבלי שהם מובאים למשפט, ומבלי שנאמר להם מהם החשדות המיוחסים להם.
לפי שעה צעדי המחאה מתבטאים בשיבוש סדר היום של בית הסוהר, כמו עיכוב ביציאה לטיול היומי בחצר הכלא והחזרה לתאים וסירוב לעמידה לספירה היומית. ביום ראשון הקרוב, ה-6.8.2023, בכוונת כלל האסירים בבתי הסוהר הביטחוניים להחזיר שתי ארוחות לאות סולידריות עם מאבקם. בהמשך מתוכננים צעדי הסלמה, עד לשביתת רעב פתוחה (ללא תאריך סיום) של כל העצורים המנהליים.
ההתנגדות למעצר המנהלי איננה דבר חדש והאסירים הביטחוניים נוקטים בצעדי מחאה מעת לעת. לטענתם, בשנתיים-שלוש האחרונות גדל בצורה משמעותית מספר העצורים המנהליים וכיום הוא עומד על יותר מ-1200 עצורים, לעומת כ-450 קודם לכן.
צעדי המחאה מתחלקים לשני סוגים: יחידניים וקבוצתיים. במקרה הראשון, עצור ביטחוני בודד פותח בשביתת רעב ללא הגבלת זמן, עד אשר הרשויות הישראליות מגיעות אתו להבנות על מועד שחרורו. בשנתיים האחרונות היו עשרות מקרים כאלה, חלקם שבתו רעב עשרות רבות של ימים (שותים מים) ו”השיאנים” שבתו מעל 100 ימים. להוגה השיטה הזו נחשב חאדר עדנאן, תושב ג’נין, פעיל בכיר לשעבר של הג’יהאד האסלמי הפלסטיני, שמת בכלא במהלך שביתת רעב בתחילת מאי השנה ומותו שימש עילה לסבב הלחימה הקצר מול הגא”פ בעזה – ‘מגן וחץ’.
בשביתה הקבוצתית הכוונה היא לגייס דעת קהל, הן את זו הפלסטינית והן את התקשורת ודעת הקהל העולמית, כדי שאלה יפעילו לחץ על ישראל. שביתות כאלה פחות יעילות ומסתיימות בדרך כלל ללא הישגים משמעותיים, מאחר וקשה לגייס קבוצה גדולה של עצורים שיהיו נחושים לשבות בו זמנית לאורך זמן.
דרך פעולה נוספת הננקטת לעתים היא החרמת בתי המשפט המאשררים את הצו המנהלי, מאחר ולטענתם בתי המשפט אינם אלא “חותמת גומי” על החלטות גורמי הביטחון.
