כ”ה באב התשפ”ג
12.8.2023
כניסת השבת בירושלים: 18:51
יציאת השבת בירושלים: 20:06
פרשת השבוע – פרשת “ראה”
“רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם” (דברים יא כו-כח).
“ראה”!, התבונן!, שמע! שים מראה מול מעשיך, מול בחירותיך – בזאת המשמעות מתחילה פרשה, העוסקת בנושאים חשובים מאוד למשה, חשובים לכל מנהיג הרוצה ללכד את העם סביב ערכי מוסר בסיסיים-אוניברסליים.
הפרשה עוסקת בנושאים מגוונים: ברכה וקללה, איסור עבודה זרה, מיני מזונות המותרים/אסורים באכילה, עבד עברי. סיומה – ביאור טעמי מצוות העלייה לירושלים בשלושת הרגלים והקרבת הקורבנות בבית המקדש.
משה מציב בפני העם שני מסלולים – וכמו בחיים, כמו במשחק החיים, יש לבחור, על סמך הנתונים את הדרך בה ילכו. השיקולים כבדי משקל והמבחן הוא עפ”י התוצאה. כמו במערכת הסללה – אם תלך בדרך הטובה-הראויה, תגיע למקור הברכה, אך אם תבחר במסלול האחר, תגיע למקור הקללה.
למה יטה אדם לבחור בדרך שמובילה לתוצאה גרועה? זאת השאלה. טבעו של אדם הרי לרצות בחיי רווחה, עושר, ממון ונכסים, כמו ינק את הנהנתנות עם חלב אימו. אך את רצונותיו הטבעיים האלה עליו לשלב עם נכונות לשיתוף ושאיפה לצדק חברתי.
המצווה כאן היא מצוות הנתינה – מצוות השיתוף, מתן צדקה ופתיחת היד והלב. עליך להכשיר עצמך לתת מעצמך לאחרים. משה מבין את הקושי הפסיכולוגי של האדם לתת מעצמו. הוא מבין שעם אשר סבל במצרים ממחסור, התענה בעבדות, עבר דרך חתחתים במדבר צייה, סבל ממחסור בצרכי קיום בסיסיים כמו מזון ומים, יתקשה לתת מעצמו, כאשר יגיע למקום בו יש שפע, המרפא את פצעי העבר. לעם כזה יש קושי לבחור במסלול של הנתינה. המסלול של קפיצת היד וההתעלמות מהזולת, קורץ יותר.
נשאלת השאלה – אם כולם מגיעים עכשיו לארץ כנען, ארץ זבת חלב ודבש, הרי כולם יזכו ליהנות מהשפע. והתשובה – רובם, לא כולם. יש ארבעה שלא יזכו ליהנות מהשפע, ובאמצעות התוויית הדרך הראויה להתייחס אליהם, משה מבקש להקנות לעם ערכים של צדק חברתי, חום אנושי, נתינה ושוויון.
הארבעה הם: הגר, היתום, האלמנה והלוי, חסר הנחלה.
“וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה” (דברים יד כט).
זאת תפיסה לפיה האל אינו דורש רק פרקטיקה של תפילה ותחינה, אלא מבקש להקנות ערכי תרבות. האל ומשה דואגים לצדק חברתי. זו תפיסה שבמרחק הזמן הבינו פילוסופים, סופרים, משוררים, רבנים, פוסקים והוגי דעות. משמעה שהדיאלוג בין האדם לאלוהיו מושתת על ערכים – והנתינה היא הערך הנעלה ביותר, בעל ערך מוסף.
הרב קוק, הנחשב לאחד מאבות הציונות הדתית, ראה בצדק חברתי מהלך היסטורי, שזרעיו נזרעו בפסוק “כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ” (שם יא).
כך יושבח המוסר הסוציאלי. במשנתו, מפרט ומפרש הרב קוק את עולם השוויון אליו חותרת התורה במשפטים של חינוך ערכי פנימי ושינוי סדר העדיפויות. כל צדק חברתי טומן בחובו ניצוצות קדושים, ואליו כולנו צריכים לשאוף – לחברה מתוקנת, בריאה וערכית.
