“לגור במושבה הגרמנית בירושלים זו בחירה במקום שבו יש בשכונה הכל: דתיים וחילוניים, שמאלנים וימניים, דתיים שהם שמאלניים יש אצלנו לרוב, חרדים וערבים. לחיות בתוך הביחד הזה, זו זכות גדולה להעביר לילדיי את המסר שאנחנו לא שופטים אף אחד לפי איך שהוא נראה או לפי הבגדים שהוא לובש. יש מקום לכולם”.
כך אומרת הדס דיקשטיין, בלוגרית אופנה וסטייליסטית מהמושבה הגרמנית בירושלים.
היא נולדה במשפחה דתית-לאומית בתל אביב לאבא אדריכל ולאמא מעצבת פנים, וסבתא שלה, אמא של אמא שלה, הייתה מעצבת אופנה, כך שלא היה לה לאן לברוח. כדור שלישי לנשים העוסקות באופנה, היא גדלה ונשמה אופנה בבית כבר מגיל אפס, למרות שמעולם לא למדה סטיילינג.
דיקשטיין מודה שאמנם המצב האקטואלי מצער מאוד, אבל היא מאמינה בטוב. “אני פריקית של אמונה בטוב. העם שלנו עבר כל כך הרבה בעבר שגם זה יחלוף. בסופו של יום, רוב העם רוצה אחדות, שקט ושלווה. אף אחד לא רוצה מלחמה – לא מבפנים ולא מבחוץ. אני מאמינה שאם נלמד להסתכל במשקפיים טיפה שונות וחיוביות על האחר ולפתח הקשבה ביננו, הכל ייפתר. אין לנו ארץ אחרת ואין על העם שלנו”.
היא גדלה ביישוב בשומרון עד גיל 12 ואז עברה עם משפחתה לרעננה. “כשמשפחתי עברה לרעננה ההורים התחזקו בתפיסת עולמם הדתית, ועבורנו הילדים זה היה המשך הדרך שהכרנו תמיד בבית הספר, בבית ובתנועת הנוער. תמיד כילדה ידעתי שיש בי צד דתי-לאומי בתנועת בני עקיבא שבה התחנכתי וגדלתי לתוכה – הצד שאבא שלי בא ממנו, ומהצד של אמא סבתא חיפאית לא דתיה. הייתי חניכה מצטיינת בבני עקיבא, מדריכה וקומונרית”.
דיקשטיין, בת 41, נשואה ואם לארבעה ילדים, היא דמות צבעונית ודיווה בינלאומית שנראית כאילו יצאה זה הרגע מסרט הוליוודי. היא גדלה כנערה דתייה ברעננה ובתנועת בני עקיבא. “בנעוריי הייתה לי תקופת ‘מרד’ שבה הודעתי רשמית שאיני ממשיכה את הדרך ושאני הולכת ללמוד לימודי ארץ ישראל באוניברסיטה, כי קיים בי גם הצד של ילדת טבע. אהבה גדולה לארץ ולשביליה – היא ערך חשוב שחונכתי עליו. עברתי לקיבוץ על גדות הכנרת, בשונה מכול חברותיי שנשארו במרכז הארץ והוצאתי תואר בלימוד ארץ ישראל. כל זה חלק ממה שחשבתי באותו זמן שאני, אך מהר מאוד הבנתי שזה לא התחום שלי. סיימתי את ימי ה’מרד’ ולאט לאט חזרתי לדרכי בתחום האופנה”.
היא מודה כי תמיד אחזה בשתי המושכות, למרות שהדרך הדתית היתה ברורה ומוסללת עבורה. “תמיד הבית היה פתוח ומכיל עם אבא שחובש כובע ולא תמיד עם כיפה ואמא שגם חיה קצת משני העולמות. בגיל 15 החלטתי שאני עושה ‘גלח’ וחזרתי הביתה עם קרחת, בועטת אבל תמיד בתוך גבולות הגזרה”.
פעמים רבות היא נסעה עם אמה כבר בגיל 14, 15 ו-16 על מנת לייצר עבורה קולקציות במילאנו, באמסטרדם ובפריז, בשלב שבו אמה של הדס עשתה הסבה לעיצוב בגדים. מאז, מזה כ-35 שנה היא בתחום האופנה. סבתא שלה החיפאית ריקה, שאליה היתה קשורה במיוחד והרגישה אצלה חופשיה בבית, הייתה מעצבת אופנה כבר בשנות ה-50 ותפרה שמלות ובגדים לפולה בן גוריון ולידועניות רבות באותה תקופה.
הדס התחתנה בגיל 24 עם אליאב, אהוב נעוריה שבו התאהבה כבר בגיל 13. “היינו חברים רשמית שנתיים ואז התחתנו. הוא היה אז איש קבע ואני ילדונת שעדיין מחפשת את דרכה המקצועית. בשש שנים נולדו לנו ארבעה ילדים מהממים. התגלגלנו בכל מיני מקומות ברחבי הארץ בגלל השירות הצבאי של בעלי וגם בגלל שהיה לנו חלום לגור בבית ענק עם גינה, הרבה ילדים וכלב. התגלגלנו ליישוב עלי בשומרון של אנשי קבע, המיינסטרים של הציונות הדתית, מה שחשבנו אז שמתאים לנו. בנינו שם בית גדול עם גינה וקנינו כלב, אבל היינו שונים בנוף. למרות שזו היתה תקופה טובה, לא הרגשנו שאנו בשיא יכולת המיצוי שלנו ומשהו היה חסר”.
בגיל 30 קיבל בעלה אליאב הצעת עבודה בארצות הברית, שבעקבותיה עשתה רילוקשיין עם המשפחה. “אלוהים כנראה חשב כמונו, ויום אחד הגיעה הצעה מפתה במיוחד כשביקשו מבעלי לנהל מערך שלם של דירות מולטי פאמילי בחברת נדל”ן ישראלית במיד ווסט בארצות הברית. כך, תוך שלושה חודשים, מצאנו את עצמנו בקנזס סיטי עם ארבעה ילדים קטנים. המעבר לאמריקה שינה את עולמנו מהקצה אל הקצה. לא תיארנו לעצמנו כמה נלמד, נכיר, נגדל, נתפתח ונשאל שאלות. בהתחלה התחזקנו מאוד והרגשנו שהמרחק מהארץ מחייב אותנו להיאחז ברוח. עם הזמן למדנו את האיזון”.
במהלך השהות בארצות הברית הבינה שהיא רוצה עסק משלה ופיתחה מאוד את הסטיילינג: הפקות אופנה, קניינות, סטיילינג אישי וטיולי שופינג. היא עבדה כקניינית בחברה קטנה, שם למדה רבות על ניהול עסק קטן. “עשיתי הכל באנגלית עם לפטופ קטן והרבה אמביציה לטרוף את העולם. כשחזרנו לארץ כבר היה ברור לנו שליישוב הקטן לא נוכל לחזור כי אנו חייבים להיות בלב העניינים”.
דיקשטיין, בעלה ומשפחתה עברו למושבה הגרמנית בירושלים, שלגמרי ענתה עבורם על הצורך בשילוב בין קודש לחול, דתיים חילוניים, חוצניקים וישראלים וחדש וישן. “תמיד רצינו לגור בירושלים, ולא הבנו אז כמה היא תעזור לנו להתקדם בדרך ולהבין מי אנחנו באמת רוצים להיות כשנהיה גדולים. העיר הזאת איפשרה לי להיות דתיה עם גופיות וקעקועים, כזו שלא הולכת לבית הכנסת, אבל מדברת עם אלוהים באוטו. היא איפשרה לנו לרקוד במסיבות הכי טובות בעיר וגם ללכת לשיעורים של תורה והגות.
“ירושלים עזרה לי להבין שיש בי הרבה צדדים, וזה לגמרי בסדר ואפילו יותר מבסדר, מה שמעולם לא הרגשתי במקומות אחרים כי תמיד הייתי צריכה ליישר קו עם תכתיבי המגזר, גם אם לא זרם לי וגם אם הרגשתי שזה מנוגד לרצון הנשמה שלי. כך הצלחתי לתת לעצמי דרור אמיתי”.
היא מודה כי היא אוטודידקטית ולומדת כל הזמן את תחום האופנה: תערוכות בארץ ובחו”ל, הופעות בכלי התקשורת, ניסיון החיים ועוד. “במשך השנים למדתי אינספור קורסים של הרחבת תודעה, ימימה, Nlp ועוד. עולם הרוח קרוב מאוד לליבי, ועבורי כסטייליסטית עבודה עם אנשים היא תהליך עמוק ורוחני ולא רק חיצוני כי השינוי מתחיל מפנים”.
במשך כמה שנים עסקה בעיקר בהפקות אופנה לעיתונים, לשערים של מגזינים ובכתיבת תוכן במגזינים נחשבים. בין הידועניות שהלבישה: יעל גולדמן, איילת שקד, יעל ארד, מגי טביב וגם עודד מנשה, דן שפירא, גיל ססובר, יהורם גאון ורבים נוספים.
בימים אלו היא עובדת כסטייליסטית ראשית בערוץ 14. “בשלב מסוים התחלתי להלביש את עדן הראל על בסיס קבוע עד היום הזה, לאחר שהיא התחילה לעבוד בערוץ 14, ומהר מאוד פנו אליי מהערוץ לנהל עבורם את כל מערך ההלבשה. מזה שלוש שנים אני אחראית על מערך ההלבשה בערוץ ומלבישה כל יום כ-45 אנשים בתוכניות הבוקר ועד תוכניות הערב. אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה. התאהבתי בטלוויזיה ובאנדרנלין של החדשות, ובכלל זו משפחה אחת גדולה ואני מודה על כך”.
