כשהבואינג 737 של חברת אל על המריא מנתב”ג ופנה לכיוון כללי מערב, בואכה ברלין, התנגן לי באוזן שירו המופלא של דיויד ברוזה – ‘זה הכל או כלום’, עם הפזמון האלמותי שלו, ‘כשהדלתות סגורות, האורות כבים, עכשיו זה רק אתה באמצע החיים, אנשים עולים, אנשים יורדים, עוד כמה תחנות, נוגע בקמטים’, ואי אפשר היה שלא לחשוב על הקמטים שאנחנו עוזבים מאחורינו, מדינה מבעבעת, שסועה, רותחת ומדממת, חמה תרתיי משמע, בטח כשאתה נוחת בברלין הקרירה, הנעימה, הגשומה מאוד לפרקים, שמחכה לך במרחק של ארבע שעות טיסה בלבד מת”א.
וזה הפיתוי, אולי הדילמה הגדולה, ה-‘הכל או לא כלום’ הזה, הדבש והעוקץ ששורף אותנו לאחרונה, מתהפך בבטנם של מאות צעירים וצעירות, אולי אף משפחות שלמות, שהחליטו לאחרונה שדי להן, שהן מחפשות את השקט והשלווה, ופחות את הלחצים, את יוקר המחייה, את מערכת המשפט המתערערת לנגד עינינו ועוד שאר חיבוטי הנפש שמכבידים מאוד על השגרה הישראלית, כשתאריך תפוגה לפתרון אפשרי לכל הבעיות הללו, אינו נראה כלל באופק.
ברלין בשלהיי דקייטא, ירוקה מאוד ויפה, ובקרוב יחלו העצים העמוסים לעייפה בעלים ירוקים לנשור, ולצבוע את הפארקים הענקיים, המדרכות והכבישים. בכל רגע נתון של הטיול הקצר הזה, בעודי חולף על פני קבוצת קשישים גרמנים שעוררו בי תהיות מהסוג המוכר לכולנו לגביי עברם, תוך שאני מביט לעבר שער ברנדנבורג, שהפריד בזמנו בין צידה המערבי למזרחי של ברלין, אני שואל את עצמי, מה עדיף לנו כאזרחי מדינת ישראל? מדינה אחת, מחולקת לשניים, ישראל ויהודה? ואז מה יקרה? יפתרו כל בעיותינו?
ואולי אחרי 370 ומשהו שנים של הפרדה בין ממלכות ישראל ליהודה, כפי שמספרת לנו הכרונולוגיה היהודית המסורתית, נוכל לחזור ולהיות צמאים לאחדות כפי שהיינו בשנות קיומה הראשונות של המדינה? אז זה הכל או כלום? אין משהו באמצע? אין תפריט פרווה כזה, שישביע את רצונו של הבן גביר יחד עם רצונו של בני גנץ? האם אנו חייבים מעל ראשינו בכל קיץ שמש קופחת, אדומה מכעס, ששברה הקיץ הזה שיאים של עשרות אלפי שנים, כפי שמספרים לנו זקני צפת? איזה מזל שיש קצת כדורגל, ובקרוב הרבה מאוד. איתו ניפול (ברחבה), איתו נקום.
