היו זמנים בהם הדרבי הירושלמי פשוט היה מטריף לי את הדעת. כמו באגדות, שבועיים קודם לכן, הכנות נפשיות, שיחות עם שחקנים של הפועל (הפועל-הפועל, אני מתכוון), ושואל מה הכיוון? על מה הולכים? תיקו או ניצחון? ובכלל האם זה אפשרי לאור יחסי הכוחות, לנצח את בית”ר?
והם, השחקנים, היו מטריפים אותי עוד יותר. שמעתי בקולם את ההתלהבות, את התשוקה, לעיתים חשבתי לעצמי שעם הפאשן של דיין, אסייג ושלי, כששני האחרונים פותחים בהתקפה, ומישל מאחורינו, אנחנו מנצחים במאה אחוז, אפילו שמולנו משחקות פיגורות.
ועכשיו, אפילו אחרי שבתווך היו לנו 20 שנים של הפסקה ללא דרבי, אני בודק את עצמי שוב ושוב ושוב, אבל זה לא קורה. הסטרטר לא מניע, למרות שמצבר יש, ואני כן מתלהב מהדרבים של חיפה ומהדרבים של ת”א. מתלהב, בואו לא נגזים, לא מורט שיער כמו פעם בימק”א, ולא כי אין, אלא כי עם כל הכבוד, זה לא הדרבי שלי, זה לא האדום אדום שלי.
כן, דברים השתנו לנו.
אני כבר לא ‘צד’ בעניין. חברות וחברים, הדרבי הזה שיתקיים בשבת, ב-20:30 בטדי, ממש לא מזיז לי. וזה לא קשור לעובדה שזה דרבי במסגרת של גביע הטוטו שהוא כולה משחק הכנה לליגה שתיפתח בשבת הבאה.
אז נכון, מדובר ב’קרב’ על מקומות 5-6, במן שיטת דירוג משונה, שבה מי שתסיים במקום החמישי תזכה ב-350 אלף שקל, ומי שתפסיד תזכה במקום השישי ותקבל 50 אלף שקל פחות, ביג דיל, במיוחד כשאני בדיוק קורא מה הסכום שיקבל ניימאר באל הילאל הסעודית, 13.3 מיליון אירו בכל חודש, שכר בסיס.
אבל זה לא הכסף. הרי בתוך עמי אני חי, ומגיל מאוד צעיר אהבתי רק את הפועל, (הפועל-הפועל, כן?), בשנים הכי יפות, הכי עניות, עם שביתות ואבל בהסתדרות, כשלא היה בשטח שום איום קיומי על חיינו, לא מצד איראן וגם לא מצד קטמון, והפסדנו וירדנו ועלינו, וחטפנו שערים מכריעים בזמן פציעות ועברנו את הטראומות, אבל זה לא זה.
תנו לי היום את מישל דיין, עם צוות מקצועי אדום נטו מתחתיו, עם יוסי ליפקין כבעלים, והאש מהמכתש שהיתה בוקעת, היתה פראיירית לעומת מה שהיה יוצא מתוכי ומתוכם של אלפי ירושלמים אדומים ותיקים כמוני, שמשוועים אפילו לדה ז’ה וו אחד קטן, אבל זה לצערי מגיע רק בחלומות. זיו אריה נגד יוסי אבוקסיס? אין על מסאי דגו.
***********
קראו גם:
תודה להפועל, שבעונה שעברה עזרה לבית”ר להתאפס: גם בזכותה הגיע גביע המדינה
