בשבוע שעבר, שמעתי אמא אחת בסופר, אומרת לחברתה, ‘לו רק היה אפשר לדלג על אוגוסט ומיולי לעבור ישר לאחד בספטמבר, איזה כיף זה היה? נשארתי בלי כוחות מהחופש הגדול הזה. תודה לאל שזה נגמר’.
אני בהחלט מבין את אותה אמא, דרך הילדים שלי. הם הרגישו כל שנייה שעברה בחודשיים הלוהטים האלה, עם הילדים. הבוגרים יותר רבצו בבית ועל המקרר עם הטלוויזיה וקונסולות המשחקים, לקטנים יותר היו קייטנות שגם הן היו יקרות ולזמן קצוב מאוד.
אני כותב על האחד בספטמבר, אבל המורות והמורים המתוחכמים האלה, שיחקו אותה בגדול, כי האחד בספטמבר יוצא ביום שישי, יום קצרצר מטבעו, ויום ראשון, שני ואפילו שלישי, כפי שהבנתי מבתי, אלה ימים של ‘הסתגלות’ עבור הרכים. כך שלדבר על האחד בספטמבר זה נחמד, אבל בתכלס, בואו נסגור על החמישה או השישה בספטמבר, כעל היום הקובע שבו כל ילדי הגן ינחתו סופית במסגרות, וההורים יוכלו לנשום לרווחה, אבל גם זה לזמן ממש קצר, שכן ערב ראש השנה מופיע על הצג כבר באמצע ספטמבר.
עבור הורי הקטנים ממש, הימים הראשונים בגן, מלווים בטרחה לא קטנה. הסתגלות אמרנו. אתה מביא את הילד לגן לשעה, למחרת לשעתיים, וכעבור יומיים לשלוש שעות. עוד לא דוממת מנוע, אחרי שחזרת מהגן, וכבר אתה שוב מניע, בדרכך חזרה לשם.
מזכיר לי את הצעקה של המ”מ שלי גלייכר בטירונות, במהלך מסע האלונקות הקצרצר שעברנו בבה”ד 4 (‘הלוחמת’ תמיד דאגנו להוסיף, לפחות בשביל גאוות היחידה), אחרי ששמע את שוועתנו, הוא צעק לנו, “אחרי הגשר אנחנו מסיימים”, הבעיה שאף אחד מאיתנו לא ראה שום גשר.
כאב צעיר, אני מוכרח לספר לכם, שביום שבו חזרו החבר’ה שלי למסגרות, אני כמעט בכיתי, אבל נכון, זה שונה בתכלית ממה שעוברים ילדינו עם מסלול הפיתויים שכל עולל דורש שתעבור איתו במהלך ימי החופש הגדול, שלא לדבר על ההוצאות הכלכליות הכרוכות בבילויים, שהלכו ותפחו בהגזמה.
אז הורים יקרים. תחזרו לנשום. מבטיח לכם שבעוד 20 שנה, אתם תתגעגעו לחופש הגדול של הילדים שלכם.
*****
קראו גם:
הקיץ הישראלי הבוער והשסע החברתי: כמו ששר דיויד ברוזה, “זה הכל או כלום”
“נותרו לי רק שמות, גם ים מוחק שמות כתובים בחול”: כך נראית זילות החיים בישראל
בלי ליד האוניברסיטה ובלי בויאר: הרשימה המצחיקה של בתי הספר המצטיינים בירושלים
