זה השיר של סבא: הגולים המרשימים והמאבק על כל כדור של הנכד עברי

סודות מקצועיים על משחק הכדורגל, ומשחק הגומלין שלו, בין הקבוצה שלי ושל בני לבין הקבוצה של נכדי עברי

הפושים החמים של “ירושלים online” >> לחצו להורדת האפליקציה

צדק מי שאמר, שנכדים ונכדות זה עסק לא רע. המון זכויות, ללא חובות מיוחדים.

לשמור על הנכדים.דות זה כיף לא נורמלי, לטייל איתם.ן זה פשוט רגעי קסם, ולקבל את החיבוקים והנישוקים שלהם.ן זה בכלל סוף העולם.

מה שכן, יש עניין אחד, לא סגור עליו, למרות שלפחות אצלי במשפחה הוא עובר מדור לדור והוא היכולת של העולל להפסיד במשחקים. לא מזמן, שיחקנו כדורגל, בני הצעיר אריאל, נכדי הבכור עברי בן ה-8 ואנוכי. המשחק התקיים במגרש לא גדול, עם שערים. כבר לפני שריקת הפתיחה הכריז עברי, שהוא ישחק נגד שנינו. אוקיי, נועז, אבל קיבלנו. זה עברי.

ולמרות שבראשי הדהד קולו של אבא שלי יצחק שיחייה, שתמיד צריך לתת לילד לנצח, אריאל ואני עלינו משום מה בסופר מוטיבציה למגרש.

מיד בתום טקס השמעת ההמנונים והקראת ההרכב, נשמעה שריקת הפתיחה. אני התייצבתי בין הקורות, כי לשם שלח אותי אריאל, שלא אתעייף חו”ח (למרות שדי הפתעתי את עצמי ותפקדתי כ’שוער עולה’, שזה בכלל חטא על פשע במקרה הזה), ותוך דקות ספורות, לוח השעונים הראה על תוצאה של 0:5.

עברי נתן פייט של החיים, הזיע כהוגן וגם עבורנו זה לא היה בדיוק טיול של שבת בצהריים, למרות שהמשחק התקיים בכלל בשלישי, אבל באחד המפגשים של מאבק על הכדור, בינו לביני, הוא לפתע פרץ בבכי. “זה לא פייר. אני לא מצליח להבקיע לכם. שום דבר לא הולך לי”, ובשנייה אחת, תוך שאני מחבק ומנשק אותו פשוט נמסתי.

השווה במשחק הגומלין. עברי

מאחר ששני הצדדים התעייפו וקבענו מראש שמשחקים עד שש (לא שש בערב), היינו אמורים לסיים ולהיפרד כידידים עצובים, אפילו עד מאוד, אבל אני דרשתי לשוב למגרש למשחק נוסף, ללא שינויים בהרכב וכך היה. מבט אחד ששלחתי לאריאל ושנינו הבנו מה הולך לקרות.

כמובן שהמשחק הזה הסתיים באותה תוצאה כמו המשחק הקודם, הפעם לזכותו של עברי. הפנים שלו פשוט זרחו, גם שלי והוא נרגע.

למחרת, כשסיפרתי לאבא שלי (97) מאירועי המשחק, הוא כעס: “אתה לא זוכר שתמיד נתתי לילדים שלך לנצח אותי? בכדורגל, בקלפים, בדמקה, בכל משחק. למה לא נתתם לו לנצח?”.

האמת, שלא היתה בפי תשובה.

בסוף השבוע שיחקתי כדורגל בבית עם נכדי ינאי בן ה-4. היה לי ברור מראש, ששנית מצדה לא תיפול. ינאי בעט לי בעיטות, ותפקידי כשוער היה להגן על דלת הכניסה לבית, שהפכה לשער. כל בעיטה שלו, הרמתי את הרגל ודרך פלא הכדור עבר אותה ופגש בה. ינאי חגג ותוך כדי כך, אמר לי, “סבא, אתה לא יודע לשחק כדורגל בכלל’.

קראו גם:

האחד בספטמבר מגיע: חוזרים למסגרות החינוך – נו טוב, בערך

הקיץ הישראלי הבוער והשסע החברתי: כמו ששר דיויד ברוזה, “זה הכל או כלום”

“נותרו לי רק שמות, גם ים מוחק שמות כתובים בחול”: כך נראית זילות החיים בישראל

שיתוף
שיתוף

ירושלים-online הוא אתר דעות וידיעות המסקר את החיים בירושלים בעין כנה וישרה.
מול עולם של תקשורת מוטה, לעתים בעלת אינטרסים פוליטיים ומסחריים, שבו צפה וחוזרת עיתונות שטחית בסיקור החיים בעיר,
מביא ירושלים-online את המציאות כפי שהיא, לעתים בצד הימני של המפה, לעתים בשמאלי, לעתים מזווית חילונית, ולעתים דתית,
הכל דרך נבחרת של כותבים וכותבות ללא פחד וללא כל כוונה לחשבן לאינטרסים כאלו ואחרים.
האינטרס היחיד – שיקוף האמת והמציאות בנושאים של דת ומדינה, ביטחון אישי וצבא, יחסי חילונים-חרדים, יוקר המחייה,
שיקוף המציאות והאמת של ירושלים