אני זוכר את מישל דיין ילד בן 18, עושה חימום להיכנס בדקות האחרונות. היו אלה ימי בין המיצרים של הפועל, אחרי העברת ההגמוניה לבית״ר, כשבן רימוז׳ פרש ואורי לקח את בית״ר. כשמישל פשט את הטריינינג, הקהל האדום הריע לו, קראו לו ״אורי של האדומים״, אמרו שיעשה מהפך.
אז מהפך הוא לא עשה, אבל שוויון כן. עד שאוחנה איפס את הכוונות היה שוויון מוחלט בין הפועל לבית״ר. הדרבי התחיל בשבת בשתיים בצהריים בימק״א, שהתמלא ב-12 אלף צופים, 6,000 בכל צד, ועל הדשא (נו טוב, על זה אפשר להתווכח) היה שוויון מקצועי מוחלט בין שתי הקבוצות, כשמישל נותן הצגות ומפגיז את השער של מזרחי (עשה לנו התקף לב, לא סתם שרנו לו דללה דללה) ומוכיח שהוא אכן אורי אדום.
בני הדור שלי שלא ראו את בן רימוז׳ אומרים שמישל הוא שם נרדף להפועל ירושלים. הקריירה שלו הוא סיפורה של הקבוצה. המנגל שעשו בעצמאות בהסתדרות ברחוב שטראוס בשביתה הגדולה, הדרבי עם נצח (מישל גילה אותו במשחק אימון ברחובות) שהוריד את בית״ר במשחק האחרון בימק״א, הצרות בצרורות שהמשיך לעשות לבית״ר גם ככוכב עונת הסגנות של בני יהודה והבומבה שקיבל מאמיר גולה באימון שהפכה אותו לעיוור בעין אחת.
אין לי מושג מה קרה בינו לאוהדים של קטמון. שואלים למה הוא חבר של אוחנה, אבל זהו, שהם גדלו ביחד בשכונה וישנו באותו חדר לפני דרבים ומישל זה לא אחד שיפרק חברויות בשביל להתחנף.
האמת שמישל לא באמת צריך אותם. הוא המציא את עצמו מחדש כפרשן אחד החזקים בתקשורת שאבחנותיו המדויקות נודעו למרחוק, למרות שהוא שונא לנסוע לתל אביב, אז הוא בטלוויזיה רק כשיוצא ובינתיים אפשר ליהנות ממנו ברדיו ירושלים.
ואם יורשה לי לספר, מישל הוא גם צדיק נסתר. לא אשכח איך בשיא הקורונה הלך לבקר בבית חולים את חברינו העיתונאי רוני דיאון זצ״ל אחרי שחלה, למרות שמישל, יש לו תיק רפואי ששם אותו בקבוצת הסיכון.
ואם חלילה אני אחשוב להבריז מהאזכרה השנתית של רוני כל שנה בט׳ בשבט, מיד אני נזכר שמישל הוא הרוח החיה שם. דואג שכולם יגידו משניות ותורם בבית כנסת כדי שיתפללו על נשמתו.
נ.ב: דדש, אברם ואוחנה התייאשו בזמנו לבקש ממנו לעבור לבית״ר, אפילו שהציעו לו את המגרש הראשי בבית וגן, כי ידעו שהוא אמנם אורי, אבל של האדומים.
*******
קראו גם:
פתיחת עונה חלשה? רדו מזיו אריה – לאחר עזיבת ברק בכר, יש להפועל את המאמן הטוב בארץ
