ערוץ 12 החזיק אותי ער לחלוטין אמש, שלישי, עד לחצות ומחצה, ולא בכדי, כשצפיתי מרותק לגמרי בסרטו של אביב גפן, (שלטעמי בכלל היה צריך להיקרא אביו גפן), על אביו יהונתן ועל היחסים המורכבים ביניהם.
הסרט שערך והפיק גפן ג’וניור, היה אחד המעולים בסדרות הדוקו שצפיתי בהם, סרט שהבהיר לכולנו אני חושב, את שכבר ידענו, אודות אחד היוצרים, הפזמונאים, המשוררים, העיתונאים, התסריטאים, ומובילי הדעת יו ניים איט, שגדלו כאן, שנלחמו כאן על קיומה של המדינה דרך כלי כתיבתו הקולחת, השמאלנית, שהתריסה רבות כנגד המתנחלים והדתיים, ואחד הבולטים מאלה שנשרטו ממנה נפשית, אחרי השתתפותו, והוא בן 19, בקרב העקוב מדם בתל פאחר, במלחמת ששת הימים, שם ראה איך רבים מחבריו נפצעים ונהרגים והזוועות הסיטו את כל מהלך חייו.
אחרי המלחמה, כתב גפן בטורו במעריב, “יום אחד שכזה, שבו ילדים בני 19 שוכבים מרוטשים על סלעים, וילדים אחרים הופכים בן לילה למטורפים בני 90 ועדיין מהלכים בינינו מדוכאים ובוהים”.
הקרב הנורא הזה, בנוסף, לילדות הקשה שחווה, בה אחותו נורית התאבדה ואימו אביבה ספק נפטרה-ספק התאבדה גם היא, הפכו את גפן למה שהוא, יוצר מיוחד, פגוע, אבן מאבניה הפצועות של מדינת ישראל, שבה מתהלכים בינינו הלומי קרב כה רבים, פגועי נפש שבחלקם הגדול, אינם מגיעים לחדשות בזכות יצירותיהם, שיריהם והופעותיהם, והם מכונסים בבתיהם וכאבם עמוק בתוך ליבם.
בסרט שצילם גפן, הוא מדבר על היחסים הכואבים בינו לבין אביו, יחסים פושרים, לעיתים מנוכרים, עם אהבה עמוקה פנימית של שניהם האחד לשני, והערכה הדדית שלרוב אינה מוחצנת.
“התגעגעתי אליך מהרגע שנולדתי”, סיפר גפן הצעיר שמראיין בסרט את חבריו הקרובים ביותר של אביו, ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד שנסע אל גפן לניו יורק, ומצא אותו במצב אובדני לחלוטין, הזוי ושתוי, הכניס אותו למקלחת, דאג לו והחזיר אותו בטיסה למשפחתו בארץ, וכמובן גרושתו או בעצם אשתו הנצחית והמיתולוגית נורית, שספגה על בשרה את החיים לצידו קרוב ל-30 שנה עם שתי פרידות באמצע, שלום חנוך שהיה, בהיעדר יכולת הכלה של יהונתן, גם האב הרוחני של אביב עצמו.
דיויד ברוזה, חבר קרוב של גפן האב, ושל המשפחה כולה, שיהונתן למעשה גילה אותו וזרק אותו למים הקרים עם לחן מוכן לטקסט שכתב ברוזה תוך 48 שעות עפ”י דרישתו של גפן לשיר “יהיה טוב”, טקסט שמדבר בין היתר על בואו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת בנובמבר 77 לישראל, טקסט שהפך להמנון היסטורי והיסטרי, ממש כמו שירי הילדים של גפן, שנכתבו בספר ‘הכבש השישה עשר’ ובו שירי ילדים שהפכו לנכסי צאן ברזל בחברה הישראלית כמו ‘גן סגור’, ‘איך שיר נולד’ ו’ברקים ורעמים’.
בתום הסרט, הוקרנה ההופעה המאוד מיוחדת של אביב גפן לזכרו של אביו יהונתן בקיסריה, שהוקלטה לפני חודש, אליה הגיעו זמרים מהשורה הראשונה, כמו שלום חנוך, שלומי שבן, יהודה פוליקר, אושיק לוי שגפן כתב לו ובעצם לו, ליהונתן עצמו ששהה בלונדון תקופה, את המילים לשיר ‘יונתן סע הביתה’, כשגם בניו של גפן, דילן ואליוט, שרים יחד איתו ועם האחיות שירה והאחות למחצה נטשה, את ‘איך שיר נולד’.
דילן המוכשר שר נהדר גם סולו, כשמאחוריהם התנוססה כמובן תמונת האב, שהיה אחד האומנים הגדולים. אחרי ההופעה, כתב גפן הצעיר לאביו המת, “מקווה ששמעת אותנו למעלה אבא, וגם את הקהל”. הוא שמע אביב, הוא שמע.
