מלחמת חרבות ברזל בדרום ישראל מייצרת מספרים בלתי הגיוניים ומראות בלתי אנושיים.
נדמה כי מדינת ישראל מעכלת בקצב אולי איטי מדי כי נפל עליה אסון בקנה מידה לא היסטורי, אלא היסטוריוני. היומיים האחרונים יילמדו בעוד דורות בבחינות הבגרות בישראל, עוד לפני חומר על מלחמת יום הכיפורים. משפחות ידממו זיכרונות כואבים, טראומות יעלו ויצוצו, הארכיונים יתמלאו.
מדינת ישראל מוכרחה להבין כי נקלעה שלא לבקשתה לאירוע מסוג אחר, שבו אין עניין של ימין ושמאל, לא של תפיסת עולם, לא של אסטרטגיה ולא של גישה: ישראל נקלעה לצומת שייזכר עשרות ואף מאות שנים קדימה.
זהו מאורע בממדים של נקודות הקיצון הכי מרחיקות לכת שהאנושות יכולה להגיע אליהן בעידן הזה: אונס של גופות, התעללות וחילול, חטיפות, הרוגים במספרים שמייצרים קהות חושים – מי יתרגש מחר מאירוע דקירה, נניח – חלילה – ברכבת הקלה?
המלחמה בדרום מעמידה באור אחר את ההתייחסות שלנו לערך חיי אדם, ובין אם נרצה או לא, מוזילה אותם באופן סוציולוגי ופסיכולוגי אל מול המספרים המאמירים.
ולכן, התגובה של ישראל צריכה להיות מחוץ לחוקי המשחק. תגובה של נקודת קיצון שאיש לא העז לדמיין. שאיש לא מסוגל לעכל אותה בשמיעה ראשונה. תגובה שתהפוך בעצמה לחומר להיסטוריונים.
לא רק תגובה מחוץ לחוקי המשחק שחמאס מכיר, אלא תגובה מחוץ לחוקי המשחק שהעולם מכיר.
הנה מדד: ישראל תדע שהגיבה נכון רק כשהעולם יזדעזע ממנה. זה צריך להיות שינוי חוקי המשחק באופן טוטאלי. כמו שכבר נאמר השבוע, "עזה לא צריכה להופיע יותר ב-waze", אבל זו רק ההתחלה. ההתבוננות על ישראל לאחר התגובה צריכה להיות כעל מדינה "חסרת אחריות" ש"מסוגלת לכל דבר".
חמאס יצר מצב מוגדר שבו חפים מפשע ייפגעו. למרבה הצער והכאב, גם בנקודה הכי שמאלנית והומאנית על ציר האנושיות – אין כרגע שום דרך להימנע ממצב שבו חפים מפשע ייפגעו. ייתכן וממשלת ישראל צריכה לקרוא כבר בשעות הקרובות לכל תושב בעזה לצאת ממנה לאלתר לכיוון מצרים, אחרת הוא מביא מוות על עצמו.
על ישראל להודיע מראש כי מדובר בתגובה שתהיה בלתי מידתית, באמצעות כלים שחלקם אולי לא תוכננו להיכנס לחוקי המשחק, אלא ביום הדין.
ובכן, ישראל צריכה להפנים – הגיע יום הדין.
