בעוונותיי, אני פריק גדול של ערוצי טבע וחיות. צופה לרוב בנשיונל ג’אוגרפיק ודומיו, עם פס הקול המדהים של דיויד אטנבורו וגם בלעדיו.
הסדרה האחרונה שסיימתי לצפות בה היתה ‘טורפים’. אני יושב מרוכז ומהופנט, בעיקר על מנת להיות בצד של הטובים. בצד של הזברות, של עדרי הבופאלו, שנשחטים ונטבחים בידי אריות, נמרים, דובים, צבועים ושאר טורפים. מסתכל על המאבק בין הטורף לנטרף וחושב מה עובר בראש של אותה זברה מפוספסת, מוצקה ויפהפייה, כשהיא מנסה לחצות עם חבריה וחברותיה לעדר, את אחד הנהרות באפריקה, ודווקא היא, עלה בגורלה ליפול בין שיניו הטורפות של אחד התנינים השורצים בנהר, והיא נמשכת ונשאבת פנימה, כבר בקושי נראית מעל פני המים ורק דם סמיך צף בתוך אדוות המאבק, חסר הסיכוי הזה מבחינתה.
אני תמיד מייחל לרגע שבו יצליחו להימלט משיניהם הטורפות הענקיות של התנינים והאריות, וכשזה קורה, אני המאושר באדם. כשזה לא קורה, אני קצת מתעצב, ואז כמו ילד בן ארבע, אני מסביר לעצמי בכל פעם מחדש, שגם האריות, הדובים והצבועים, הדגים והנשרים, החיות כולן, צריכות לאכול ולהאכיל, וכשהן מפסידות בקרבות הצייד האלה, אין להן דרך אחרת לשבוע, או אוכל להביא הביתה ואפילו משלוח של וולט אינן יכולות להזמין.
אבל לא נורא, אני חושב לעצמי. לפחות הזברה ניצלה, אבל היא פצועה ומדממת ומי יטפל בה עכשיו?
כשיואב גלנט, שר הביטחון, ירד לעזה ואסף קבוצה של חיילים סביבו, הוא הרהיב עוז, ניסה לשלהב. ‘הוריתי על מצור מוחלט על עזה. אלה חיות אדם’, הוא אמר בהתייחסו למרצחים מהחמאס, ואני ישר נעלבתי. בשביל החיות. איך ניתן להשוות בין חיה, אכזרית ככל שתהא, אבל ישנן לא מעט חיות ידידותיות שגם הצילו בני אדם, לאותו מחבל שנולד לשנוא, לרצוח, לדקור, לשרוף, לאנוס, לערוף ולבזוז, והכול נטו רק בגלל שאנחנו יהודים?
הרי מה שעשו בני הבליעל מהחמאס בימים האחרונים בקיבוצים של העוטף, אינו עולה על הדעת האנושית, אינו ניתן להכלה ולעיכול.
אז בבקשה, אל תקראו להם חיות אדם וגם לא חלאות אדם. נתקו את המילה ‘אדם’ מהם.
הם אפילו לא נבלות, כי נבלה זהו פגר של חיה מתה, וכשהם מתים, גם אז לא אצמיד להם תואר של חיה. לא מגיע להם.
אני לא ישן בלילה ולא מצליח למצוא את המילים. המחשבות אינן מרפות. הילדים שבעזה, המשפחות הכמעט שלמות שנמצאות שם, התינוקות. האם הם מקבלים מזון כלשהו? ומה עובר על הנשים? איך הן מביאות תעצומות נפש על מנת לנתק את עצמן מהאונס שהן עוברות. והגברים. הם הכי אמורים להיות תמיד חזקים, הם הרי גברים לא? שם, הם ממש לא.
ויש בין השבויים גם קשישים, קשישות. מי ייתן להם תרופות? איזה שובה חמאסניק לרגע יחמול? עיניו יתקלו בעיניו של הילד הבלונדיני השבוי ואולי לשנייה תחלוף מחשבה של בן אנוש במוחו? יש לו תינוקות בבית, ילדים, הורים.
אפילו לא רוצה לכתוב שזה לא יקרה. בתחילת מלחמת העולם השנייה, היו אלה האיינזצגרופן, ‘קבוצות המשימה’, שהיוו חלק מה’פיתרון הסופי’, אשר שימשו גורם מרכזי בהשמדת יהודי אירופה, כוח שמנה כ-3,000 חיילים, היינריך הימלר ימ”ש היה ממייסדיה.
היום אלה מוחמד דף, יחיא סינוואר, איסמאעיל הנייה והמחבלים-הרוצחים המתועבים. כעת, ואין שום צער בדבר, אנחנו חייבים להתחיל בהשמדתו המוחלטת והסופית של החמאס. איני רוצה להשתמש במונחים של הנאצים, אבל כן צריך לשאוף להשמדה של החמאס כולו, ובטח של אלה שביתרו גופות של ילדים, נשים, מבוגרים וטף.
אסיים בדברים שכתב היום הפזמונאי, שדר הרדיו, חוקר התרבות והעיתונאי, חברי יואב גינאי. “לכמה רסיסים יכול הלב להישבר, לכמה יקומים הנפש פנימה מתפצלת, בכמה חדרים היא עוד בנויה להסתתר, עד שיקלו מי הנשמה המחוללת”. יהי זכרם הטוב של כל הנרצחים, ברוך. השם וחיילי צה”ל, ינקמו את דמם.
