שבעה ימי לחימה, עשר נקודות קטנות גדולות ששוות התייחסות:
1. יאיר לפיד תפסיק לבלבל את הביצים ותיכנס פנימה בלי תנאים ובלי תירוצים, גם אתה וחבריך תהיו בממשלה עציצים. האמירה של יחד היא הרבה יותר חשובה לעם שלנו מכל הסבר הגיוני. זו בדיוק גם הסיבה שביבי צריך להכניס את ליברמן, שמצדו צריך להפסיק להחרים חרדים ולצאת נגד יהודים באשר הם!
2. כולם, כולל כולם, צריכים לבקש מבנט סליחה ולמנות אותו מיד לשר ההסברה. האיש לא מפסיק להופיע בכל ערוצי התקשורת הזרים ולעמוד מול התקלות והתקפות קשות כמו לוחם סיירת מיומן.
שום מילה בגנות הממשלה, שום ביקורת פנימה, שום עצות אחיתופל. ענייני, ממוקד, ורבלי, מנומק, משכנע והכל באנגלית מדהימה. בינו לבין שיקלי, התשובה ברורה.
3. אלופים. אתם אלופים תרתי משמע. אתם, 24 אלופים במילואים שבמשך שנה הממשלה וחלק מהעם קראו להם בוגדים, תפסו פיקוד על 24 ישובים ונכנסו לוואקום בין התושבים לממשלה. הנוסחה פשוטה: אלוף לפיקוד. מה הם עושים? הכל. בעיקר להיות שם עם ובשביל התושבים.
4. קונספירציות. אנשים חיים בקונספירציות הזויות, מקוממות ומסוכנות. ולא רק שחיים בקונספירציות האלה, אלא גם דואגים להפיץ אותן לכל עבר בלי אבחנה ולקבוע “עובדות” בשטח בשם הפייק ניוז המטורף. זו מלחמה אחרת, אבל חשובה לא פחות לשרידות העורף.
5. לצערי יש מסביבי לא מעט ישראלים שבמקום לעזור במקרה הטוב, או לשתוק במקרה הרע, ממשיכים להסית ולפלג את העם ברשתות החברתיות שבהרבה מובנים הינן הרסניות. אנשים שלא מסוגלים לשנות דעה תוך כדי תנועה, ממשיכים לירות בתוך הנגמ”ש מתוך סגידה והערצה עיוורת. הדבר הזה חייב להיעלם מהעולם במהירות, אחרת נחזור לאותה נקודה בה היינו ערב שבת, מהר משאנו חושבים.
זה יעלם רק עם מנהיגות שתדע לדבר ולכוון. מנהיגות שתשנה ב-180 מעלות את השיח הפנימי שהיה פה.
6. למידת לקח ושבירת קונספציות. מי שאתמול היה מוקצה, היום הוא גיבור עם. למשל, יאיר גולן. הדבר הזה צריך ללמד אותנו לא לשפוט ולתייג אנשים ככה סתם בגלל דעתם.
7. כמי שבא מעולם הספורט והכדורגל בפרט, המלחמה הזו צריכה ללמד אותנו עוד שיעור חשוב אחד. אותנו ואת כל הארגונים האלימים בכל מחנות האוהדים: מותר וצריך להיות יריבים ספורטיביים, זה חלק מהכיף, אבל שם זה צריך להתחיל ולהסתיים.
צבע החולצה הוא רק סימבולי. אם נזכור שבקלות יכולנו להיות אוהדי קבוצה אחרת, אם רק היינו נולדים בעיר ובסביבה אחרת, נזכור שמולנו אין אוייבים. נזכור שבצד האדום, כמו גם הצהוב או הירוק, נהרגו חיילים ואזרחים ישראלים. נזכור שאין מקום לאלימות במגרשים.
8. פרנסה היא סוגיה קשה בעת מלחמה. כאן חייבת להיכנס לתמונה הממשלה. ויפה שעה אחת קודם. נכון, כרגע אנשים בעיצומה של המערכה, אבל מהר מאוד הבעיה הכלכלית תכריע כאן משפחות. העבודה כמעט ולא קיימת ומקורות ההכנסה נעלמים. החובות לעומת זאת לא הולכים לשום מקום.
אז בכל חוסר הניהול, היה רצוי אם שר האוצר, שר הכלכלה ו-ועדת הכספים היו יוצאים באימרה כי האזרחים יכולים להיות רגועים מהבחינה הזו לפחות.
9. משבר האמון בין העם למדינה לא צץ עכשיו פתאום, בגלל התפקוד הכושל של הממשלה והצבא (לפחות בתחילת המערכה). התקפות הפוליטיקאים ברחוב ובמפגשים הטעונים, לא באמת מגיעות מכעס על התפקוד הנוכחי. זה רק הטריגר. זה קורה, כי חצי עם הרגיש כאן במשך שנה שלמה שהממשלה שלו פועלת נגדו בכוונה.
מיד אחרי שנבחר אמר ביבי, “אני ראש הממשלה של כולם”, אבל בפועל ממשלתו פעלה אחרת. בכל הזדמנות הם התבטאו ב”הם ואנחנו”. הוא ושריו השתמשו במילים, “בוגדים, אנרכיסטים, אוייבי העם, סרבנים”, מול אזרחי מדינתם שלא חושבים כמותם. המילים והמעשים האלה נצרבו עמוק אצל רוב הציבור ולכן הם מרגישים עכשיו לבד, נבגדים, עזובים.
מאמן אהוד יקבל מאוהדיו ושחקניו תמיכה גם בתקופות קשות. מאמן שנוא, יחטוף אש עם ההפסד הראשון ובכל הזדמנות.
ואם אתם לא מאמינים לתאוריה הזו, תענו על השאלה הבאה בכנות: יש בכם כעס על הרצי הלוי אחרי שנטל על צה”ל את האחריות? אצלי לא. אפילו לא קצת. ההפך, הרגשתי אמפתיה אליו ואל אנשיו שטעו טעות חמורה. אמפתיה שנובעת מהידיעה שהם איתי ובשבילי באמת ולא בסיסמאות. עם גופם ונפשם. אמפתיה שנובעת מעצם לקיחת האחריות והסליחה, מה שמוביל אותי לסעיף הבא.
10. אחריות. על המילה הזו אפרט בנפרד בצורה קצת יותר עמוקה ומעניינת בטור הבא, אבל כבר עכשיו ארמוז: העברית מאוד עמוקה ופירוק המילה הזו הוא המראה של כל מה שקורה במדינה.
