אולי האחרונה שניתן להאשים במחדל המודיעיני ברקע הטבח הנורא ביישובי עוטף עזה ובמסיבת נובה בשבת שעברה, היא, ובכן, שרת המודיעין של ישראל. מה היא קשורה למחדל מודיעיני? ברצינות, היא לא קשורה.
שרת המודיעין של ישראל גילה גמליאל היא כל כך מיותרת, שאי אפשר בכלל לחשוב להאשים אותה באסון הכבד, אפילו לא באחריות כלשהי.
מדובר בתפקיד שבמבט מבחוץ נדמה כי נועד לסגור פינה פוליטית. גמליאל איננה שותפה כעת לצוות שמקבל את ההחלטות, ובלאו הכי איננה נדרשת לתת דין וחשבון כלשהו על האירוע. הייתם רוצים לשמוע מה יש לה לומר? חושבים שהיא יכולה לחדש? נדמה שלא.
דמיינו את גמליאל מכנסת עתה את התקשורת להצהרות בנושא של דין וחשבון מודיעיני על מה שקרה ועל מה שיקרה מעתה והלאה – זו הרי תהיה גרוטסקה, פרודיה שלא מתאימה לימי לחימה. לכן, מובן כי לשרת המודיעין של מדינת ישראל אין שום אחריות, בנושא הזה של ענייני המודיעין של ישראל.
אוקיי, סיכמנו.
אבל, מה שכן, גמליאל מקבלת שכר נאה ותנאים לא רעים בכלל בתור שרת המודיעין של ישראל.
נדמה כי המצב הזה, שרלוונטי לא רק לגבי גמליאל, אלא גם לגבי שרים-מיותרים נוספים בממשלה, משקף במידת מה את השחתת הנורמות החברתיות והדין וחשבון הציבורי בישראל.
הדבר הזה מחלחל מהפוליטיקה אל הציבור – אל חיילים בני 18 שאמורים להילחם ולסכן חייהם בעבור מדינה וממשלה ששולחת אותם. אבל מי שולח? מי הוא בעצם הממסד? האם הוא מוכיח נורמות של חברה ערכית?
שרת המודיעין צריכה להתפטר – לא מחר, אתמול. ולא בגלל שהיא קשורה למחדל – היא לא.
היא צריכה להתפטר פשוט כדי להתחיל לתקן את המסר והאווירה הציבורית – ואולי אולי להתחיל משהו במסע שיקום של התפוררות החברה הישראלית שכעת אנשים יוצאים להילחם עבורה.
