מנשה זלקה הוא יותר מחבר קרוב, הוא פשוט אח. בא לך לחבק אותו, לתת נשיקה, לקנות לו קפה ועוגה, להוסיף פרח. אתה מת שיהיה לך כזה שחקן בקבוצה, ובטח שהוא צריך להיות הקפטן של נבחרת ישראל.
מה כבר אפשר להוסיף על שחקן בכיר בליגת העל, ששמע שיש מלחמה, עלה על מדי ב׳ ורץ להילחם? בזמן שכולנו מנסים להסתגל למצב החדש, מפתחים חרדות, נצמדים להוראות פיקוד העורף, מתפללים לאלוהים שהתקופה תעבור, הוא חוזר לשדה הקרב, אחרי שכבר היה פייטר שלוש שנים בסדיר.
אין פלא שקהל חובבי הכדורגל הפכו אותו לסמל שלהם. בניגוד לשחקנים אחרים שהפכו לשגרירי הסברה בסטורי שלהם, ועיקר תרומתם בתמיכה בעורף, זלקה לא רואה הבדל בינו לחיילי מילואים אחרים ורץ לתת כתף בחזית.
כזה דבר כבר מזמן לא היה לנו. בפעם האחרונה שזה קרה ישראל היתה בסבבי מלחמות קבועים (ששת הימים, ההתשה, יום כיפור וכו’, שאז כדורגלנים נקראו לצווי 8).
בגיל 33, זלקה הוא בדיוק השחקן שאנחנו אוהבים כי הוא פייטר, שחקן נשמה אמיתי, יש לו לב ענקי ואופי מברזל. איפה הוא ואיפה כוכבני האינסטה הפוזאיסטים שמתרוצצים על הדשא ומרוויחים דירה בכל עונה.
אוהדי הכדורגל שיודעים להעריך אנשים כמוהם, שחיים בצניעות, בפשטות, חיים באמת ולא בכאילו, פשוט מטורפים על זלקה כי הם רואים בו גיבור בשר ודם.
חובה על בניון וחזן להכריז כבר עכשיו שהוא הקפטן החדש של הנבחרת.
כי חוץ מזה שהוא וואחד שחקן, יש לו גם טונות של כריזמה וסטאר קווליטי, וכשהוא ישיר את התקווה בשיא הרגש ויצעק אחרי, יהיה לנו סיכוי ממשי להיות ביורו והחמאס יראו וימותו, אמן.
