ו’ בחשון התשפ”ד
21.10.2023
כניסת השבת בירושלים: 17:26
יציאת השבת בירושלים: 18:38
פרשת השבוע – פרשת “נח”
פרשת נח, פרשה המדברת אל ליבם של הילדים הצעירים שהתוודעו בבית הספר, זה עתה, לספר בראשית. מי מהם לא חלם לבנות תיבה בעלת חלונות ולהכניס לתוכה, זוגות זוגות, בעלי חיים מפלסטיק – יונקים, זוחלים, עופות, דגים ואולי גם דו-חיים. מי מהם לא ביקש לראות את סרט הפנטזיה על תיבת נח והמבול, היונה וענף הזית.
הפנטזיה שמורה לילדים. התובנות המשתמעות מסיפור הכיליון הזה, נותרות לנו – המבוגרים.
כל בן אנוש הקורא את הפרשה, מבין כי מדובר בדור מתמרד, שהפנה עורף לבוראו, לערכי יסוד ולנורמות תרבות, ועשה כל אשר ליבו חפץ, ללא מתן דין וחשבון, ללא גבולות – ככל העולה על רוחו. דור שעבר את כל סוגי העבירות שבין האדם למקום ובין האדם לחברו, לרבות אותן שבע מצוות בני נח אוניברסליות ובראשן שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה.
פרשה מופלאה ומרתקת, המנסה להסביר לאדם ולהטמיע בקרבו את הגבולות, את המידתיות.
כאשר האדם וגם הטבע עוברים את גבול המידתיות, הם הופכים להיות חלק מקללה. הברכה מתרחקת מהם.
המים, מקור החיים, מקבילים לתאוותיו של האדם. כשהגשם בא בעיתו ומידתי, הרי הוא גשם של ברכה. כשהוא חורג מגבול המידתיות, הוא הרסני וקטלני. כזה הוא, למשל, הצונאמי. הוא שוטף את החוף וסוחף אתו בתים, מכוניות, עצים ובני אדם. כך, עולם שלם נשטף ונמחק, כנאמר: “וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה” (בראשית, ז’ כג).
חטאו של האדם, שהותיר אותו מחוץ לתיבת נח, היה בעצם חוסר היכולת לשלוט בעצמו, חוסר היכולת לדחות סיפוקים. התנהגותו הכשילה כל אפשרות להיות מוסרי, להבחין בין מותר לאסור, בין טוב לרע. לו היה מפנים ערכים אלה, האלימות, התוקפנות והעדפותיו היו שונות.
המסע המטורף של האדם הוא אל “האין” – מסע אל מה שאין לנו, אל מה שאנחנו מתאווים לו, רוצים שיהיה לנו. הסבל הרגשי והנפשי נגרם בגלל העיסוק התמידי להשיג את “האין”.
כאשר ציווה על נח לבנות תיבה, אלוהים לא נכנס לפרטים של אותם חטאים של האדם: ” וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס” (שם, ו’ יא).
המושג “ותשחת” כולל בחובו את כל השלילי בהתנהגותו של האדם, ואולי גם באורחותיו של הטבע, כמו אותו מעיין בשירם של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי. מעיין שלא הסתפק במימיו הצלולים, בגליו הכחולים לא היה מסופק דיו, שמח ומרוצה מכך שהרווה שדות, עצים, גנים ובעלי חיים.
הוא שאף לנעלם, רצה להיות אשד פראי ולא היה מודע לתוצאות כמיהתו:
מתוך בלדה על מעיין וים/ יחיאל מוהר
שמע האל למעיין
וכל מבוקשו נתן
ויוליכו לים.
הים בקצף הלבן
בלע את שיר המעיין
וגורלו נחתם.
הים גדול. מבוע קט
מתקו נמלח, שירו אבד
לא עוד ירווה נודד.
ורק דייג אחד קטן
שמע את בכי המעיין
אשר ביקש לצאת.
ושוב מעומק נשמתו המה המה
וערגתו שפך לסהר וחמה –
ישאף לנעלם ולחלום יכמה
ולא ידע אל מה (אל מה)
ואנחנו בסוף המבול הפוקד את חיינו, מובלים על כנפי היונה כשענף זית בידינו, אל יבשה חדשה, נקייה מכל רבב וחטא – ומונחת בפנינו האפשרות לשתול ולנטוע חיים חדשים, מוסריים, מידתיים, צנועים ומספקים.
*******
קראו גם:
פרשת “בראשית”
זמני כניסת ויציאת השבת והחג בירושלים – סוכות
