זה שכונה ע”י “חבר” ממשלתו סמוטריץ’ “שקרן בן שקרן” חזר והוכיח כמה סמוטריץ’ ביטא את האמת כלפי זה שאיש כבר לא מאמין לאות שיוצאת מפיו.
במסגרת מסע הבחירות שלא היה אלא עוד מסע שקרים והבטחות כוזבות, חזר והבטיח “למוטט את החמאס; להעניק ביטחון אישי; לשפר את המצב הכלכלי, את מערכת החינוך”, ועוד כהנה וכהנה הבטחות בומבסטיות שנועדו לאוזניים של “הדיוטות”.
בצד זה עודד את אנשי הימין הקיצוני בהבטחה ל”ממשלת ימין על מלא” ובכך התחייב להעניק להם את מבוקשם, אשר דווקא יסכן את ביטחון המדינה, את הביטחון האישי ובמקביל העניק להם גם סכומי עתק במקום לנתב אותם כדי לספק את השירותים החברתיים הנדרשים לאזרחים.
הוא לא התבייש ולא מצמץ כאשר הוציא לפועל את תוכניתו האמיתית והחשובה לו מכל: מייד אחרי הקמתה, עסק באמצעות שליחו, שר המשפטים לוין והמוציא לפועל רוטמן בשינוי שיטת המשפט בישראל. האמתלה היתה ש”בית המשפט העליון השתלט על המדינה” כשלאמיתו של דבר התוכנית והכוונה היתה לאייש את מערכת המשפט בדמויות ש”לא יפריעו” למהלכים המשפטיים שתכנן כדרך למלט עצמו ממשפטו.
כדי לקבל את תמיכתם של אותם גורמי ימין קיצוני, נאלץ לקיים הבטחות לאייש את משרדי הממשלה הרבים והריקים מתוכן, באמצעות “אנשי שלומנו” ולעזאזל כמה משרדים יוקמו; כמה זה יעלה; מי מהם מבין את תפקידו ו/או כיצד יבצע את הנדרש לחברה בבוא העת.
עכשיו כבר אפשר להבין עוד יותר טוב מה היתה מטרתו האמיתית של החוק שמונע התעלמות בג”ץ על בסיס מבחן הסבירות: למנוע מבג”ץ התערבות בהחלטות הנוגעות למינויים. הם ידעו את מי הם ממנים והם ידעו שבג”ץ יפסול אותם אחד לאחד.
באה המציאות ואיתה האמת: הפשיעה, בעיקר במגזר הערבי, השתוללה; המצב הביטחוני החמיר בשורה של פיגועים שתבעו קורבנות רבים; כולם ביכו את יוקר המחייה; את גורלה של מערכת החינוך; התריעו מפני מחסור חמור בעובדים חיוניים כדוגמת עובדים סוציאליים ופסיכולוגים ועוד כהנה וכהנה נושאים חשובים שאיש לא טיפל בהם. לנתניהו זה “לא הזיז” והוא המשיך באותה ממשלה עם מספר מופרך של משרדים והקצה דווקא להם תקציבי ענק.
ואם בכסף עסקינן, אי אפשר לשכוח שבצד זה המשיך לאפשר הזרמת עשרות מיליוני דולרים לחמאס, תוך שהוא “מוכר” נרטיב מופרך, דהיינו שהחמאס לא באמת מתכוון או מסוגל לפגוע בנו.
גם זה היה סוג של שוחד בדמות “שקט ייענה בשקט”. כלומר – “אם אתם לא תפריעו לי בפעולות טרור מעזה – אני לא אפריע לכם לקבל כסף”, כאשר אין איש שלא הבין שכסף זה מממן משכורות של פעילי חמאס והצטיידות בכמות כלי נשק עצומה. כך גם הרדים את ראשי הצבא, אשר דווקא ניסו להיפגש איתו ולהתריע מפני הסכנות הנשקפות, אך הוא דחה אותם תרתי משמע.
עם פרוץ התוכנית ל”מהפכה משפטית” ולאחר שזו זוהתה כהפיכה משטרית לכל דבר ועניין, פרצה המחאה מאת אלה שבני חבורתו של נתניהו כינו אותם “שמאלנים בוגדים” (זה היה המשך ללחישתו על אוזני הרב כדורי “השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים”). כך הפכו טובי טייסנו ולוחמינו להיות “מוקצים מחמת מיאוס”.
גורמי ימין קיצוני (בן גביר וסמוטריץ’) המשיכו “לסחוט את הלימון” ולשסות את בוחרי הימין למיניהם בכל אזרח שהגדירו “שמאלני בוגד”. למרות שמדובר למעשה במפלגות שמייצגות מיעוטים ובשל התלות שפיתח נתניהו בהם, הוא לא מצא להשתיק או לגנות אף אחד מאלה.
בוחרי ליכוד “מכורים לנתניהו”, עדיין מיעוט מבוטל מתוך בוחרי הליכוד בכלל, בעידוד חצופים גסי רוח וגסי לב, כדוגמת טלי גוטליב, ואטורי, גלית דיסטל, קרעי, סילמן, שקלי, אלמוג ועוד “זבי חוטם ומצורעים” לשיטתי, (היכן אתם ?! התגעגענו …) הצטרפו למקהלת המקללים את טובי בנינו. אלה גם לא שכחו לעלוב בנשיא ביידן, זה שבזכותו נוכל להמשיך להתקיים. אז נתניהו לא השתיק אותם ולא גינה אותם. אבל כשביידן הגיע, כפה עליו חיבוק וביידן נאלץ “לחבק” אותו בחזרה. פאתטי.
כל זה גרם למה שנחזה היה להיות “קרע בעם”. גם אני נטיתי לחשוב שהעם חצוי ומפולג. אלא, עוד לפני שפרצה המלחמה, הבנתי שזו בגדר “טעות אופטית”: בפועל, מרבית האזרחים “הפשוטים”, דתיים או חילוניים, שמאלנים או ימניים, יהודים או ערביי ישראל (להבדיל מחלק מערבים בגדה) דווקא התנהגו זה לזה בכבוד. אז נפלה אצלי התובנה שלמעשה הממשלה – ואיתה התקשורת – מייצרים נרטיב מטעה וכי האמת היא, שלמעט קיצוניים חמומי מוח ובעלי אינטרס, יש כאן עם נפלא ואהבה בין הבריות. כבר אז היה ברור שהעם נפלא והממשלה פשוט “חרא”.
האמת הזאת על העם הנפלא שלנו נחשפה לצערנו מייד לאחר השבת השחורה. מנגד – גם חשפה את הממשלה הנוראה והאווילית, זו שאחראית באמת לאסון הנורא שפקד אותנו. מעבר לאחריותה לפגיעה קשה באזרחים היא זו שפגעה בביטחון המדינה.
אז גם התעוררו האזרחים הנפלאים והראו לממשלה מה באמת חשוב להם: אלה (לרבות עבדכם הנאמן) הפשילו שרוולים, תרמו גם ממה שאין להם והקימו מערכים שבכל מדינה מתוקנת אמורים להיות ממילא ובעזרתם תמכו בחיילים ובאזרחים הנזקקים לעזרה בשעתנו הקשה.
ומה עשו אותם “חברי ממשלה” ? פשוט התאיידו!
לעומת אותם אזרחים מופלאים, כל אותם בעלי תפקידים (ותלוש שמן) שעד אז ברברו את עצמם לדעת בשפתם הגסה לא עשו מאומה. זה לא הפתיע איש: הרי מלכתחילה לא היה לאף אחד מהם “מושג ירוק” מה מצופה מהם וממילא אינם יודעים או מבינים מה באמת צריך לעשות.
חלק מאלה שכן דיברו חשפו, בחוצפה ובלי להתבייש (ממתי בכלל התביישו במשהו?) תוכנית מגירה שנועדה למנף מגמה שכבר התחילה, דהיינו להטיל את האשם על “השמאלנים הבוגדים” ובתוכם הרמטכ”ל, ראש אמ”ן, ראש השב”כ, אלופי הפיקודים השונים ועוד כהנה וכהנה אשר רק בזכותם תמשיך המדינה להתקיים.
כמובן שלאלה אין כל כוונה להדביק רבב ב”מלך מלכי המלכים” הלוא הוא נתניהו. אף אחד מהם לא היה מסוגל לומר אפילו מילה קטנה, “תודה”, לכל אותם “שמאלנים בוגדים” שנטלו על עצמם את המשימות שמצופה היה מאלה לבצע. הם הרי עדיין בגדר “סרבנים”, כמובן “הם אשמים במה שקרה”.
עוד נשמע הרבה מהגועל הזה, אך אין לי ספק שבהמשך נדע להשתיק אותם ולשים אותם במקומות שראוי להם להיות – “פח האשפה” של החברה הישראלית הנהדרת שיש לנו. גם ה”נסיך” יאיר והמלכה שרה סכרו את פיהם, אך אל דאגה, זה רק זמני.
אלה גם שכחו להגיד “תודה” לחמאס על ש”בזכותו” הוכח שהאמת היא שעם ישראל דווקא מאוחד ומלוכד; על שפתאום גם אין רציחות במגזר הערבי. למרבה הזוועה גם ה”שמאלנים” צריכים להגיד תודה לחמאס, שאולי “בזכותו” יזרוק בג”ץ לפח האשפה את כל החוקים האוויליים שחוקקו (כמקדמה) בדרכם להשתלט על החברה הישראלית ולשלוט בה כעריצים של ממש.
בתוך כל זה נתניהו ממשיך ומוכיח שגם כעת כל מה שמעניין אותו הוא ענייניו הפרטיים, בראש בראשונה להמשיך ולשלוט כאן. הרי מעולם לא עבר בו אפילו הרהור לקחת אחריות וגם לא לומר “סליחה”. הוא ביקש “ממשלת אחדות”, אך עדיין סירב לפטר את כל השרים הימניים הקיצוניים.
בזמן שהעם אבל ומבכה את יקיריו ומוטרד מהעתיד, לנתניהו יש כבר עוד “תוכנית מגירה”: הוא ממשיך לשמור על חברי הממשלה, כדי שיסייעו בידו להוציא לפועל עוד תוכנית להימלט מאימת הדין. “מקורביו” כבר הכריזו שתוקם “ועדת חקירה ממשלתית”, כאשר ברור שהכוונה היא ש”הממשלה תחקור את עצמה”.
אלא שגם אם תוקם ועדת חקירה ממלכתית, התוכנית היא להשתמש באותם שרים שהוא מקפיד לא לפטר, כדי שישרתו את האינטרסים שלו – ואלה גם שלהם עצמם – בדרך שתאפשר לבחור חברי ועדה “מתאימים”, וכן להגדיר ולגדר את סמכויותיה בהתאם לאותם אינטרסים. הוא כבר מתכונן לקראת המשפט הבא שלו – משפט העם. כל זה – בדיוק בהתאם לתוכנית שנועדה “להפוך” את מערכת המשפט.
על רקע זה גם גנץ, שלכאורה גילה אחריות לאומית, לא נקי מביקורת: אסור היה לו להצטרף לממשלה בתנאים שכפה עליו נתניהו וכאשר החלטות הקבינט הביטחוני המצומצם עדיין כפופות לאישור הקבינט המורחב, זה שיושבים בו בעלי עניין וחסרי כל מושג בתחום. אי אפשר שלא לחשוב שגם גנץ מתנהל בימים אלה באופן שנועד לשרת אותו במישור הפוליטי, תוך שהוא שכח פתאום את הערכים עליהם דיבר קודם לכן.
הפעם כלום לא יעזור: הממשלה הזאת תתפזר לכל הרוחות. אנחנו נמשיך להיות מלוכדים ומאוחדים. אז נדאג לממשלה שתכיל את אלה שבאמת אכפת להם מהאזרחים וגם יודעים לעשות את העבודה.
***
** הכותב, עו”ד קובי קמר, הוא מומחה למשפט פלילי
