את השירות הצבאי שלי עשיתי ב-8200. זה היה לפני הרבה שנים, ואני גאה על כך עד היום, למרות מה שקרה בשבעה באוקטובר.
צבע הכומתה של היחידה היה אז ירקרק דהוי, צבע לא אטרקטיבי בכלל, ולא קיבלנו אותה אחרי מסע כומתה כזה או אחר. מאז שהשתחררתי, שמו יחידות השדה של צה”ל דגש מיוחד על צבע הכומתה, כשהיריבות הגדולה היתה בין הכומתה החומה של גולני לאדומה הבוהקת של הצנחנים.
בנוסף לכומתה, על שלל צבעיה, היו גם שירי יחידה, שהפכו למיתוסים, כמו ‘גולני שלי’, המפורסם, של יהורם גאון – מילים, עמוס אטינגר ולחן של אפי נצר; או ‘שירו של צנחן’ של להקת פיקוד מרכז, למילים של יהורם טהר לב ולחן של יאיר רוזנבלום; או ‘מי שחלם גבעתי‘, של להקת פיקוד הדרום, למילים של עמוס אטינגר והלחן של אפי נצר.
שלא לדבר על שלל שירי חיל השריון עם ‘הוא פשוט שריונר’, של להקת גייסות חיל השריון, למילים של יורם טהר לב והלחן של שאול ביבר, ו’מי שחלם’ של אותה להקה, למילים של דידי מנוסי וללחן של יוחנן זראי.
חיפשתי ברשת שירים של אמ”ן, ומצאתי את המפורסם מכולם ב’שיר השושו’ של ירון לונדון וסשה ארגוב בעיבודו של אלכס וייס ובביצוע קובי רכט בשנת 1968, עם המילים האלמותיות “היה אחד, אצלנו במוסד, דיבר דיבר, בסוף יצא מופסד”.
והנה, מצאתי שגם לחיל המודיעין יש המנון, שעל קיומו לא ידעתי, למילים של עמוס אטינגר וללחן של אפי נצר, ‘כל מקום בכל פינה, ששם עוברת החזית, בכל שעה, בכל עונה שבה נמסרת תחזית’.. ‘מחפשים כל רמז, מחפשים סימן, רק חיל המודיעין, אנשי חמ”ן’.
ואני חייב לומר שגם היום, גם אחרי המכה הנוראית שספג, חיל המודיעין בשילוב עם התצפיתניות מחיל האיסוף הקרבי הם והן גם היום, העיניים והאוזניים של המדינה. אין בלתם.
אבל עזבו המנונים. במלחמה הנוכחית נפלו חיילות וחיילים יקרים מכל גווני הקשת, גם הפוליטית, גם המגדרית, דרוזים ויהודים ומשלל החיילות. מקווה שנזכור זאת היטב גם בשש אחרי המלחמה. לצערי הרב, לא למדנו כלום, וחילופי האש הווירטואליים, בעיקר בין ימין ושמאל, בין ערוץ 14 לשלושת הערוצים האחרים, עדיין בשלהם.
ביום בו החלו השמועות על הפגיעה הקשה ב’נמר’, שטף את המדינה גל שמועות, שעיקרו נסב סביב היחידה ממנה הגיעו הנופלים. ‘הבנתי שכולם גבעתי’, כתב אחד, השני כתב ‘חלק גבעתי חלק שיריון’, ואני הבנתי שחלק מהכותבים רוצים להסיר דאגה מליבם אם יבינו שהנופלים אינם מיחידה שבה משרתים קרוביהם. לגיטימי.
הבוקר נכנסתי לפייסבוק ומצאתי שם פוסט שריגש אותי מאוד, על הפיד של רונן, חברי משכבר, שבנו המילואימניק רז, לוחם מגבעתי, נלחם בעזה כבר בפעם השנייה. שם, מעל תמונת הלוחמים, שנראה שהם ניצבים באחת הלוויות של חבריהם, נושאי הכומתה הסגולה, נכתבו שתי מילים בלבד: ‘כולנו גבעתי’. צמרמורת.
נכון, כולנו גבעתי, כולנו צנחנים, שיריון, תותחנים, גולני וחיל האוויר. אנחנו נזכור את כולם. כולם היו בנינו. לוחמים גיבורים, אמיצי לב, שבאמת חירפו את נפשם למענינו ולמען עתיד נכדינו ונינינו. יהי זכרם הטוב ברוך.
