ביום ראשון השבוע העניק אבי לוזון ראיון בלעדי למוסף הספורט של “ידיעות אחרונות“, לעיתונאי נדב צנציפר. מי שמכיר את מאחורי הקלעים של הכדורגל יודע שלוזון לא מתראיין אם אין לו מה לומר. הפעם הוא הגיע חם, והציע לשלוח לליגה ג’ את הקבוצות שלא יחזרו לשחק לפי המתווה של שר הספורט, ובראשן את בית”ר ירושלים. ואני אוסיף – צודק בכל מילה.
האינטרס המיידי של מדינת ישראל הוא לחזור לשגרה כמה שיותר מהר. חיים נורמליים, זה אומר כדורגל בסוף שבוע ובמהלך השבוע. עצם העובדה שאצלנו משחקים כדורגל בזמן שאצלם סופרים גופות, זה כבר ניצחון, בזמן שמי שלא חוזר מפסיד ומשדר החוצה פחד.
מעבר לזה יש את העניין החשוב ביותר של מורל בשעת מלחמה. גם הלוחמים שלנו, שהשם ישמור עליהם אמן, וגם העורף, חולים כדורגל. לכל אחד יש את הקבוצה שלו שהוא רוצה בהצלחתה. ומי אתה ברק אברמוב שלא תשתף פעולה עם עם הצורך החיוני של החברה הישראלית בעת מלחמתה?
אין לי מושג מה הרציונל של אברמוב. שמעתי אותו מחנטרש ב”ערוץ הספורט” ש”אין כדורגל בלי קהל”. אז זהו, שיש. חייבים לחזור מיד בסוף החודש, אחרת נשתגע.
אני מסתכל על עצמי, בנאדם בן 53, חולה כדורגל, צריך את זה כמו אינפוזיה. מאה פעם מרפרש על אתרי הספורט לראות אולי משהו זז. די, חלאס עם הפגרה הזאת, נהיינו משוגעים. רוצים כדורגל עכשיו ומיד.
בתחילת המלחמה הכרזתי מלחמה על כדורגל מחו”ל. כולם אנטישמים אמרתי לעצמי, לא גינו את הטבח, לא רוצה לראות אותם. אבל בשקט, בלי שאף אחד רואה, למרות שהלב כואב על החטופים וההרוגים, הייתי חייב ללחוץ פליי ולצעוק שקט בבית. משוגע חייב את הריגוש שלו עכשיו, הרופאה שלי מרשה לי.
רק אתמול מהשעמום חיפשתי ביוטיוב משחקים מפעם. בהתחלה שמתי את המבצעים הגדולים של זידאן, אחרי זה ברזיל-איטליה במונדיאל של 82′, בול על מלחמת לבנון הראשונה. ונזכרתי שמה שהחזיק אותנו אז והדביק אותנו למסכים היה הכדורגל.
– אברמוב – אתה ואני דומים: לשנינו אין מספיק כסף להחזיק את בית”ר. אז תן אותה לטביב
אז נכון שאנחנו משקרים את עצמנו עם הכדורגל שלנו. כולה אוסף של שחקנים שכל שנתיים מחליפים קבוצה, אבל אנחנו מתלהבים, כי גדלנו על הקבוצה הזאת, זה מחבר אותנו לילד שבנו ומאפשר בריחה מהמציאות הכה טראגית, משהו שאנחנו חייבים.
איך אומר ההמנון הגדול של בית״ר בסבנטיז? לא אכפת לנו מה שיגידו, כן, אנחנו משוגעים.
אבל מה לאברמוב ולשורשים של בית״ר? הוא כולה עובר אורח שבא לפה עם הרבה דאווין, וכמה שאנחנו שמחים מאוד שזה תכף ייגמר.