חבל שבית הדין המשמעתי של ההתאחדות הקל אתמול, רביעי, בעונשה של בני ריינה, שהאוהדים שלה צעקו, "ברוח ובדם נפדה את אל אקצה", במשחק נגד בית״ר, אי שם לפני המלחמה.
העונש האמיתי היה צריך להיות העברה לליגה הפלסטינית, בעוד שאת האוהדים שצעקו זאת יש לכלוא מיד.
כי קריאת הקרב הזאת היא הכרזת מלחמה. מי שקורא לשפיכות דמים, יש בחוק עונשים הולמים לזה. בעוד שריינה העלתה טענה מגוחכת כי האמירה הזאת היא לא פוליטית, הרי שבאבו-אבוה מדובר בפוליטיקה מסוכנת ובשיח אלים ובוטה שיש לטפל בו ביד קשה.
בעייני אין הרבה הבדל בין "אטבח אל יהוד", לקריאה הזו. בשתיהן הכוונה היא לשפוך דם. דייני ההתאחדות, שתלושים לגמרי מהמציאות, וגם אירועי ה-7 באוקטובר לא שינו אצלם כלום, היו חייבים לנקוט עונש מרתיע, אבל כפי שהדיינים הוכיחו בעבר, הם גיבורים גדולים על בית״ר, אבל שפנים קטנים מול כל השאר.
כולנו בעד דו קיום ובכל הקבוצות צריכים לשחק שחקנים ערבים, אבל בטח לא כאלה שמזדהים עם קריאות קרב מסוכנות שאין להן מקום בשום מקום, בטח לא במגרשי הספורט.
עצם זה שריינה לא גינתה את הנאמר אלא ניסתה להצטדק, זה כשלעצמו עניין חמור ביותר. היא היתה צריכה להתנער לחלוטין מאותם מחרחרי מלחמה, לפתוח מיד את מצלמות האבטחה ולמסור את הפרטים שלהם למשטרה להמשך טיפול, עוד הרבה לפני הדיון המשמעתי.
כי רק ענישה מחמירה על קריאות הסתה מסוכנות תייצר הרתעה ותגרום לרגיעה. אין לחופש הביטוי כלום עם שיסוי מסוכן שסופו אלימות והפרה בוטה של החוק. לא צריך לחכות לטבח הבא, היה לנו מספיק.
