במהלך הסופ”ש האחרון הועלה לרשת סרטון המתאר את מותו בעזה של החטוף סהר ברוך ז”ל. על פי ההערכות בישראל ברוך נרצח בשבי. לפי טענת חמאס, הוא נהרג באחת מהתקפות צה”ל. בכל מקרה, גופתו מצולמת בסרטון, וכך גם דמותו החיה, כמה ימים לפני כן.
כמובן, הגרסה הישראלית היא המתקבלת על הדעת, שכן חמאס עוסק רבות בטרור פסיכולוגי, אך למרבה הכאב – השורה התחתונה היא זהה: לחטופים הישראלים נשקפת בכל רגע סכנת חיים בשבי.
********************************************
חמאס פרסם סרטון של החטוף הרש גולדברג פולין: מה מצב בריאותו?
**********************************************************
סהר ברוך ז”ל, מקיבוץ בארי, רק בן 25 במותו. כמוהו, ישנם עוד צעירים ישראלים רבים בשבי. למשל, הרש גולדברג פולין, בן 23, מירושלים. הבחירה פה בשמו היא רק לשם הדגמה – וכאמור, לישראל יש אחריות להשיב עוד כ-140 מאזרחיה הביתה.
שאלה: האם היא באמת תעמוד באחריותה ותשיב אותם?
נדמה כי החטופים מוצאים עצמם כיום נאבקים בגזירת גורל ישראלית: אין רוח גבית חזקה שקוראת לשחרורם לאלתר. החברה הישראלית והממשלה הישראלית למעשה בוחרות בפועל בהשבת החטופים במקום נמוך יותר בסדר העדיפויות הערכי שלהן – אל מול שחרור מחבלים.
אם הדבר יהיה מותנה בשחרור משמעותי של מחבלים – ישראל כנראה תשאיר את אנשיה למות בשבי – זוהי המציאות המסתמנת, שעה שישראל גוררת רגליים ונמנעת מלהניח עסקה על השולחן.
העניין הוא ששחרור של מחבלים מוערך בישראל כבעיה אסטרטגית גדולה יותר מהשארתם של החטופים בעזה, ואפילו עד שימותו שם, בזמן הקרוב או בהמשך. ישראל בוחרת, במודע, להמשיך להילחם ולא לחתור לעסקה – בזמן שמובן לה מבחינתה כי חמאס רוצח חטופים בשבי.
זו אולי אסטרטגיה הכרחית, אולי בלתי נמנעת – אולי, כי בכל זאת אפשר להתווכח לגביה: ועדיין, בכל אופן ישראל איננה אומרת את האמת. ישראל טוענת כי השבת החטופים היא משימה ראשונה במעלה. זה לא נכון עובדתית, ובלי לשפוט את הדברים, אלא רק כדי לדייק אותם: מובן כי הרש גולדברג פולין למשל יכול להירצח חלילה הערב או מחר, כמו סהר ברוך ז”ל.
והנה הצרה שבאופק: ישראל איננה מפנימה כי אי החזרת השבויים ייצור לאורך זמן משבר גדול באמון שבין האזרח למדינה. אם האזרח לא יכול לסמוך על המדינה, על הקולקטיב, כי ישיבו אותו בכל מחיר – אז בעצם הוא מבין כי הקבוצה עלולה להפנות לו עורף בעתות משבר.
אמת, קל לנתח את הדברים מחוץ לשבי בעזה, אולם אין בה כיום כנראה ולו חטוף אחד שחושב שהמדינה לא צריכה לשלם את מלוא המחירים כדי להשיבו.
כלומר – הפרט, האדם היחיד – כשהוא בעת צרה, עולה בו ציפייה שהקבוצה – המדינה, הקולקטיב – תשלם יחד איתו את המחירים הכואבים, גם אם זה כרוך בכך שתסכן את עצמה.
ישראל לא עושה זאת: ישראל אומרת ליחיד, הבודד – “נלקחת מאתנו. אנו בודקים את כדאיות המחיר להחזרתך”.
******************
“חודשיים וכבר חנוכה”:
האם בפועל ילדי משפחת ביבס נעזבים מאחור?
