יא' בטבת התשפ”ד
23.12.2023
כניסת השבת בירושלים: 16:03
יציאת השבת בירושלים: 17:17
פרשת השבוע – פרשת ”ויגש”
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה" (בראשית מד', יח). כך מתחילה דרמה מרתקת בין שלושה אחים המקבלים בה תפקידים ראשיים, ומשמעותם תשפיע על גורלם, גורל אביהם ושאר אחיהם.
הקשר העמוק בין שבט יהודה לשבט בנימין מתחיל כבר בפרשות קודמות, אך הוא מגיע לשיאו בפרשה זו. צער תהומי מלווה את יעקב בהסכימו לשלוח את בנימין, בן הזקונים, עם אחיו הגדולים, כדי לזכות באמונו של יוסף במצרים, וכדי לשחרר את שמעון, המשמש שם כבן ערובה. זה מוביל להתחייבותו הבלתי מתפשרת והחד-משמעית של יהודה: "אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ–מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ: אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים" (שם מג',ט).
המתוודעים לראשונה למחזה זה, מוצפים סקרנות ותמיהה להמשך הסיפור. השאלה – כיצד יתוודע יוסף לאחיו? מתי יגלה את הסוד? ומה יקרה לבנימין ולשאר האחים שעומדים בפתח אירוע רגיש זה. אירוע המעלה הרהורים רבים וחרטות על התנהגותם בעבר לאחיהם יוסף. כל אלה מציפים את הקורא, הלומד פרשה זו ועדין אינו יודע את סופה.
סוד המפגש הטעון בין יהודה ליוסף, אינו נעוץ בנאומו הארוך של יהודה, אלא בשתיקתו של בנימין – שסביבו מתנהלת התמודדות חוצת זמן ומרחב, ממצרים ועד כנען. יהודה ויוסף ניצבים פנים אל פנים – זה שמכר וזה שנמכר. הרגש מבקש שעכשיו תבוא ההתגלות, החשיפה. שייפלו זה על צווארו של זה, בבכי והתרגשות, המנקים את לבבותיהם מהקנאה, השנאה ויצר הנקמה. מתבקש הסיום של הענישה שהובילה אל מעמקי היגון והשאול של יעקב.
אבני היסוד מהם נבנה הגשר מחדש הם הפרטים בסיפור המשפחה וקורותיה מאז ילדותם. נאום מרשים, מפורט וממחיש לאחים את אשר עוללו בעבר. נאום רטורי ועוצמתי, אמיץ, המספר את תולדותיהם כאחים ללא כחל וסרק – סיפור המובן גם לשומע וגם למשמיע, היודעים כי אין מה להתגאות בו.
יהודה עומד מול יוסף ואילו בנימין כמו נמצא בתווך. רגע המשקף מציאות גיאוגרפית וגיאופוליטית ארוכת טווח – בין ממלכת יהודה הדרומית לבין שבטי יוסף הצפוניים, ובאמצע ניצבת נחלת בנימין והשליטה עליה, המשקפת את הרמזים שהופיעו בחלומותיו של יוסף. רק כאשר יבינו כי אי אפשר כעת להיכנע לרצון לשליטה, יבינו כי הילד שביניהם חי ויבינו כי אביהם אפוף יגון וצער – רק אז יכתתו את החרבות לאתים ולמזמרות.
והשחקן השלישי בדרמה, בנימין, זה שלא אמר מילה בכל ספר בראשית, שנמצא מחוץ למשחק ההנהגה של השבטים – הוא זה שבשתיקתו, ביתמותו ובתמימותו, איחד את המשפחה. אמנם באופן פסיבי, אך עצם קיומו והיותו בן-אוני – בנה של רחל שאביו אהבו, שיהודה ערב לו ויוסף רואה בו דמות אמו – קיום זה באיפיונים אלה, איחד את המשפחה.
מילת המפתח בפרשה זו היא "ויגש", הכוללת עמידה, תכנון, מאבק על חירות ולמעשה מרידה. המילה ויגש מסמלת את ההנגשה והגבורה, להודות ולספר על העבר, גם אם הוא כולל טעויות ומעשי אלימות. יהודה משיב את ערכי המשפחה. לצד המרידה והסכסוך, הוא חותר לאחדות, הדדיות, נאמנות, הבנה, הכלה ודאגה.
בשירו של שלומי שבת, "אבא", מובעים מרגשותיו של יהודה אל אביו, יעקב, כאשר עשה כל מאמץ להחזיר את שני אחיו היקרים הביתה ולאחד את המשפחה. הוא מנסה בכל דרך לאחות מחדש את השסע והקרע, את השבר והנתק שליוו חיים שלמים בנהרות של עצב, דמעות, יגון וצער. עכשיו החרטה מדברת מגרונו. עכשיו השלום וההבנה יקבעו את הנותר מהחיים.
אבא / שלומי שבת
אבא
על הדרכים שכה אהבת לטפח
אני הלכתי וניסיתי לנצח
ולא תמיד הבנתי איך
כי לא הכל הולך
אני שונה ממך אבל מאד כמוך
אבא
הזמן עבר ולא דיברנו
אבא, סלח לי
לקח לי זמן כדי להבין, אתה שייך לי
כמו שאני שייך לך
כמו שאני אוהב אותך
בוא לא נשמור בפנים יותר ונדבר
***************
קראו גם:
פרשת "מקץ"
