דוד ישי, דדו זצ"ל, הוא אחד הסמלים הגדולים ביותר של בית"ר בהיסטוריה, בטח אחד המרגשים שבהם.
הקפטן שהניף את הגביע הראשון של 76', נצרב לעד בתודעה כאחד משחקני הנשמה הגדולים והמשמעותיים שהיו פה.
ישי היה שחקן אלגנטי ומלוטש. מהיר וזריז, שלט היטב בכדור, היתה לו חוכמת משחק והתלהבות, השפריץ אנרגיות והדליק את היציעים. בחדר ההלבשה הוא היה באנקר. הקפטן של אורי ודני, המנהיג של מזרחי וג׳אנו. מאמנים שפכו לו כבוד, יריבים רעדו, היציעים השתחוו.
האהבה שלו לבית"ר לא ידעה גבול. גם כשחוזר על ידי התל אביביות הגדולות שהציעו ארגזים של דולרים הוא לא החליף את האהבה הישנה. "משפחה לא בוחרים", נהג לומר ונשאר בבית"ר.
מחוץ למגרש הוא זהר. חתיך שרמנטי עם מבט חד ולב אוהב, אי אפשר היה שלא ליפול בקסמו. לדרבים הירושלמים תמיד עלה בשיא ההתלהבות, ולא ידע מה זה להפסיד ספרינט או לפספס תאקל. נתן הכול באימונים והטריף את כולם במשחקים.
עשר שנים לבש את החולצה הצהובה עד שפציעה קטעה את הקרירה שלו בגיל צעיר, והביאה אותו לשנות פרידה בבית"ר רמלה, אבל בהמשך הוא הפך למנהל קבוצה אגדי ואהוב, וגם חינך דורות של שחקנים בבית"ר, תוך שהוא דואג להם כמו אב ומעביר את המורשת המפוארת.
בגיל 49, בשנת 2003, כשהיה בטיול בים המלח בגד בו לבו והוא נפטר בפתאומיות, מותיר אחריו משפחה יקרה וחברים רבים. "איפה הלכת אחי?", התייפח על קברו רובי ריבלין, לימים נשיא המדינה. "מצדיע לך קפטן, היה כבוד עצום להיות היו"ר שלך".
