ראשית, ועוד לפני שאכתוב מילה על הפועל, רוצה לומר מזל טוב לאמו של עו”ד אבישי בלום מלומדי, שחגגה 87 חורפים בשבוע שעבר, ומעניין שברביעי שעבר, חגגנו, משפחתי ואני, 97 חורפים לאבא שלי יצחק, האיש (והאגדה), ולמרות גילו המופלג, צלול כיין ומוביל בגאון את משפחתנו כולה.
מאחל לאמו של אבישי ולאבי יצחק, עד 120 חורפים, אי”ה אומרים, לא?
ומכאן-להפועל, והפעם אחלק את הטור שלי לשניים. האחד, יעסוק בקצרה בצד המקצועי, השני – בהזמנה המזמינה והמבורכת של מר בלום, לשבת לידו במשחק הקרוב. רמז – זה יקרה, אבל לא במשחק הקרוב.
ראשית, כדורגל. הפועל צברה 10 נקודות מ-12, וזאת בהחלט מגמה מעודדת מאוד לקבוצה ולאוהדיה. כמו אבישי, גם אני ראיתי ברכה גדולה בשובו של נועם מלמוד למרכז ההגנה של הקבוצה, במיוחד שמדובר בנס רפואי מהלך. מלמוד היה החלק החסר בפאזל של ההגנה, הוא שחקן של מאמן. זיו אריה, שאוהב אותו כמו בן, עקב מקרוב אחרי קצב החלמתו ומלמוד עושה ויעשה הכל כדי להשיב לו.
הפועל חזרה לצבור נקודות, ולראשונה מאז מחזור הפתיחה, ניצחה ברצף שני משחקים, כבשה בשני האחרונים צמד שערים, מה שאומר שלא רק החלק האחורי מתייצב, אלא גם הקדמי, וכמו שכל מאמן שמכבד את עצמו ורוצה להראות שהוא מבין, כך גם אני כאוהד, אוסיף ואציין, שזאת כבר מגמה המעידה על שיפור במשחק הקבוצתי.
השינוי המקצועי שביצע זיו אריה, עם שילובם בהרכב של ליאור קאסה, שיש הקוראים לו כבר ליאור קלאסה, וכארם זועבי, (הגיע ב-2019, ממחלקת הנוער של מכבי חיפה, נחשב לשחקן בית; נ”ג), שני שחקני נוער מוכשרים ביותר, שיחד עם מלמוד ואיינאו פרדה כובשים שערים, ועושים את ההבדל.
וכעת, כפי שהבטחתי, אענה למר בלום. ראשית, מעולם לא אמרתי במהלך האיחוד או אחריו, שאני עובר לאהוד את עירוני ראשל”צ. היה איזה דיבור על ס.כ נס ציונה, החביבה עליי מזה שנים, אולי בגלל שהיא עולה ויורדת, בדיוק כמו הפועל, אבל אחרי שבדקתי את השטח ונפגשתי עם ההנהלה, לא התאימו לי תנאי השכר שהוצעו לי, ושבתי הביתה.
הביתה, אבישי, הווה אומר לשכונת גילה, שם אני מתגורר מזה 40 שנה.
יש כל מיני דיבורים על מעבר, אולי לנס ציונה, אולי ראשל”צ, העיר אבישי, העיר, לא הקבוצה.
עד אז, אשב בביתי ומחשבותיי יוסיפו לנדוד.
ובחזוני, הלא פופולארי מקצועית כרגע, אחרי שני ניצחונות רצופים, אבל המאוד פופולארי בקרב רבים היושבים כבר שנים בבית ומחכים לאיחוד האמיתי, אני רואה את ספסל הפועל מאוכלס בלא פחות מחמישה שחקני ומאמני עבר. של הפועל-הפועל, כן? חיים בנדה, אייל אברהמי, חגי קול, שלומי דנינו, ויאיר אסייג. כולם מעתה מאמנים בהפועל בכל המחלקות. האחד מאמן ראשי, השני עוזר, השלישי מאמן את קבוצת הנוער, הרביעי יהיה הסקאוטר של הקבוצה, החמישי יהיה נציגם של יו”ר קבוצת הניהול החדשה שתוקם בע”ה, בראשותו של אורי אלון (לא כזה בטוח שהוא עצמו ירצה) ו/או יוסי ליפקין, (שלא בטוח שגם הוא ירצה בתפקיד).
נחזור לדשא, שם בחזוני מתחממים להם בינתיים שחקני הקבוצה, עם תלבושת חדשה עם הסמל של הפועל מפעם, כולל גם על חולצת השחקנים מאחור, בחלק העליון. לא ‘אני מקטמון’ ואין לי שום פזמון.
מישל דיין, המנהל המקצועי של הבוגרים ושל כל מחלקות הנוער, עולה עם השחקנים לכר הדשא, דקות לפני שריקת הפתיחה, ומתדרך. 2,500 אוהדים, מתוכם אלף שחזרו ליציעים, מריעים לדיין וקוראים בשמו. אורי אלון ויוסי ליפקין, שהגיעו לביקור מחו”ל, יושבים למעלה ביציע הכבוד, חגיגיים ונרגשים במיוחד, לכבוד הבייבי החדש שנרקם לנגד עיניהם, וכולם דרוכים לקראת שריקת הפתיחה.
צמרמורת אוחזת בי. אני מתמקם ליד ידידיי משכבר – אבישי בלום מימין, מרכוס גרשקוביץ ואחיו רובן משמאל, חברים. עוד לפני שעברה דקה ממשחק הבכורה של הפועל החדשה, ואני כבר רואה את השער הראשון לזכותנו ברשת. הר הגעש באדום מתפרץ. אם לא הייתי ממשיך להקליד, הייתי מסתער על שולחן המחשב שעליו אני כותב את הטור הזה, וצועק כמו מטורף, מכל הלב הפעם, ‘יאללה הפועל’, מתחבק עם אבישי, עם מרכוס, ואז מתעורר מהחלום. הפועל ירושלים שלנו. ההיית? או חלמתי חלום?
