למרות שהנושא “נטחן עד דק”, נדמה שרבים עדיין לא מבינים, בוודאי לא מפנימים, את חשיבות אותה “מהפכה משפטית” ואת השפעתה הקשה על חיי החברה כולה.
לכן, לא יהיה זה למותר להזכיר, ולו בזעיר אנפין במה מדובר:
במשך עשרות שנים היה מקובל שכאשר הכנסת מחוקקת חוק, או ניתנת החלטה ע”י זרוע מזרועות הממשלה, וככל שאלה עלולים לפגוע באינטרסים למיניהם, ניתן היה לעתור לבג”ץ בבקשה שיורה על ביטול החוק/החלטה. בג”ץ עצמו היה מודע לכך שאם הוא מתערב באלה, אזי הדבר עלול להתפרש כ”השתלטות” של מערכת המשפט על שתי הרשויות האחרות. לכן במרבית המקרים (ולא היו רבים), בצד קביעה עקרונית שיש לו סמכות לעשות כן, נטיית בג”ץ היתה שלא להתערב, אלא אם הוכח בפניו שהם בגדר “בלתי סבירים בעליל” ומכאן שיש לפסול אותם.
לממשלת “ימין על מלא” שהוקמה לאחר הבחירות האחרונות היו תוכניות לחוקק חוקים וליתן החלטות, כאשר ההסכם בין מרכיביה השונים היה “תן לי – ואתן לך”. בכלל אלה חוקים והחלטות שנועדו לשרת תכליות שונות, בין של נתניהו ובין של מפלגות אחרות, כאשר שני הצדדים תומכים זה בזה.
ככל שהיה מדובר בחוקים ו/או החלטות סבירות, ממילא לא היה מקום לחשוש שבג”ץ יתערב בהם ויפסול אותם. אלא מתוך שכל אחד מהשותפים לה הבין היטב את פסלותם האינהרנטית, בוודאי את חוסר סבירותם, חיפשו דרך למנוע את התערבות בג”ץ. במסגרת זו, מייד אחרי קום “ממשלת הימין על מלא”, בישר השר יריב לוין (הוא ממש “לא התאפק”) על מה שהוא כינה “מהפכה משפטית”, שבמסגרתה חוקק החוק שנועד “לצמצם” (למעשה מבטל) את סמכות בג”ץ להתערב בחוקים ו/או החלטות, אם הוא סבור שאלה נגועים ב”חוסר סבירות”.
המסר שהסתתר מאחורי חוק זה נקלט מייד ע”י אזרחים וגופים שהבינו שלמעשה מדובר בחוק שנועד לשרת בעיקר את מה שהטריד את נתניהו, הלוא הוא המשפט הפלילי, ומנגד הוא יעניק למפלגות הימין שורה ארוכה של חוקים ו/או החלטות שישרתו, בין את אידיאולוגיות הימין הקיצוניות שלהם וכן גם קבלת תקציבי ענק לצרכי קהילתם והכל על חשבון צרכים חברתיים רחבים וחשובים שאין ממשלה “שפויה” שהיתה נותנת ידה לכך.
על בסיס זה קמה “זעקה” הלוא היא “המחאה החברתית”, שחזרה וזעקה, שחוק זה, אשר למעשה “מסרס” את בג”ץ וכאשר אין מנגנון אחר למנוע “עריצות שלטונית”, גם יגרום לפגיעה הקשה באושיות הדמוקרטיה, הפיכתה למעשה של מדינת ישראל לדיקטטורה, ותוצאתו הנוספת תהיה גם פגיעה קשה במדינת ישראל במישורים רבים, בין כלכליים ובין ביחסינו עם האומות הדמוקרטיות. על בסיס זה הוגשו עתירות לבג”ץ בבקשה שיפסול את החוק הזה, ובכך ימנע מממשלה זו לנצל את הרוב שיש לה כדי לפגוע באינטרסים חברתיים ומדיניים חשובים של מדינת ישראל.
שאלה ראשונה שעמדה בפני בג”ץ היא האם בכלל הוא מוסמך להכריע בעניין שנוגע גם להיקף סמכויותיו שלו ולקבוע שהוא “מעל” שתי הרשויות האחרות? בהנחה שהמענה לשאלה זו חיובי, עליו להכריע בשאלה אם במקרה המסוים של החוק הזה, מתחייב להתערב בו, דהיינו לפסול אותו. המענה לשתי שאלות אלה קרדינאלי. ככל שעתירות יידחו, התוצאה תהיה שכל ממשלה מזדמנת תוכל לקבוע כאן כל מה שהיא רוצה ו”אין פוצה פה ומצפצף”.
בעוד יושבים שופטי בג”ץ על המדוכה, וכאשר פסק הדין אמור היה להתפרסם עד אמצע ינואר (שעד אז עדיין מוסמכת הנשיאה הנוכחית הפורשת ליתן פסקי דין), יצא כתב חדשות 12, העיתונאי עמית סגל, ופרסם “סקופ אדיר” , דהיינו שקיבל לידיו את טיוטת פסקי הדין שנכתבו ע”י השופטים השונים, אלה שנמסרות זה לזה לפני שיפורסם פסק הדין הסופי.
מדובר במעשה חמור, לא פחות מ”רעידת אדמה של ממש”. במשך עשרות השנים, מאז קום המדינה, הקפידו שופטים לשמור מכל משמר את פסקי הדין בטרם ניתנו באולם בית המשפט. בוודאי לא זכור לי אף לא מקרה אחד שפורסמה טיוטה – ועוד של כל השופטים.
“באורח פלא” כל הטיוטות הודלפו דווקא לעמית סגל, שלטעמי לא במיוחד מצליח להסתיר את עמדותיו, אותן הוא “שותל” במה שאמור להיות “פרשנות משפטית”. אלא שכל בעל “אוזן חדה” מזהה במה מדובר. ובעיניי, לא בכדי סגל נחשב לדעת רבים כ”שופר של הימין”.
על יסוד זה החשש מובנה שאותו מדליף פנה דווקא אל סגל כדי לגרום לכך שבאמצעות הפרסום המקדים תתעורר כבר כעת ה”סערה” שתתחולל ממילא לאחר פרסומו של פסק הדין, ואולי בעקבותיה ניתן יהיה לשנות את הפסיקה הסופית.
עמית סגל (שלא כובש את יהירותו כ”בעל קשרים”), עוד הוסיף וסיפר ש”כמה שופטים” גם דיברו איתו והביעו זעמם על כך שהנשיאה האיצה את התהליך כדי שיינתן פסק דין בדעת רוב. לזה גם הוסיף “פרשנות”, שאיננה אלא מסר שמדובר ב”רוב מקרי”: גם הנשיאה וגם השופטת ברון, שסבורות שיש לבטל את החוק, אמורות לפרוש באמצע ינואר. מכאן, שככל שפסק הדין לא היה ניתן עד אז, ולאחר שמספר השופטים יקטן ל-13, התוצאה הצפויה היא דחיית העתירות ברוב של 7 שופטים התומכים בחוק לעומת “מיעוט” של 6 שופטים.
מכאן המסר שהנשיאה פועלת כדי ליתן פסק דין ב”מחטף”. כך כבר הצליח מראש לערער את תקפותו של פסק הדין הצפוי ולספק לתומכי החוק אמתלה לומר “זה לא נחשב”.
מכאן, מעבר לחומרת ההדלפה בפני עצמה, מדובר בהדלפה שמטרתה היתה זרה ופסולה. עובדה היא שהפרסום הזה, מעבר לכך שהוא מערער את תקפותו של פסק הדין הצפוי, כבר גרם לכך שבית המשפט העליון סומן ומואשם בעצמו ב”פילוג העם”.
למרות שאני לא מאמין ששופט כלשהו ישנה מדעתו, אך על רקע מעשים חמורים שכבר נעשו כדי לשנות החלטות, אין זה מופרך לחשוב שההדלפה לשם הפרסום המוקדם נועדה לזה.
במדינה שבה נחצו כבר כל הקווים האדומים, קיימת גם סכנה אפילו להרתיע שופט זה או אחר (ומספיק אחד) כדי להשיג תוצאה זו.
אסור להניח לדבר. מתחייבת בדיקה/חקירה עמוקה וממצה, כדי למצות את מלוא חומר הדין גם עם המדליף (גם ובעיקר אם הוא שופט).
כיצד ניתן לעשות זאת ?
עמית סגל עצמו יסרב “לגלות מקור” בטענה שזה בגדר “חיסיון של עיתונאי”, דבר שלדעתי לא מתקיים בעניין זה. כך גם סביר להניח שכל “מדליף פוטנציאלי” שיישאל – יכחיש זאת מכל וכל.
עדיין קיימות אפשרויות לאתר את המדליף. אפשרות אחת היא לחשוף פגישה פרונטאלית שהתקיימה בין השניים, אך קשה לי להאמין שעמית סגל העז להגיע לבית המשפט ונפגש עם המדליף שם, או במקום אחר (אז “היו רואים”). סביר להניח שההדלפה התבצעה באמצעות שיחת טלפון ו/או בהתכתבויות למיניהן (וואטסאפ או מייל) ואת זה קל מאוד לאתר, בין בבדיקת פלטי שיחות ו/או התכתבויות באמצעות מכשיר הטלפון וכן במייל.
מן הסתם עמית סגל יסרב לכך, אך לדעתי ניתן לקבל צו מתאים מבית משפט שיחשוף את אלה ממילא. לעומתו, כל מדליף הוא “עובד ציבור”, וממילא כל מי שיסרב לכך מסגיר עצמו כמי ש”חמאה מרוחה על ראשו”. אלא, בשונה מעמית סגל, ובהיותו עובד ציבור וכשמדובר בעבירה לכאורה (בוודאי משמעתית), כל בית משפט, בוודאי אם היועצת המשפטית לממשלה תבקש כך, יספק צו שיאפשר חדירה למכשירי הטלפון והמחשבים של כל חשוד פוטנציאלי.
***
**הכותב, עו”ד קובי קמר, הוא מומחה למשפט פלילי
