איך אני שונא את האמירה הנדושה “עמדנו טוב על המגרש”, או את אחיותיה “שיחקנו כשווים מול שווים” וכיוצ”ב, והאמירה הנוראית ביותר, “נשארנו עם המחמאות ובלי הנקודות”. שורה תחתונה הפסדנו ביום ראשון במשחק בו היינו צריכים לנצח ניצחון סנסציוני את האלופה בסמי עופר, ניצחון שלו היה מושג היה מעניק לנו מקדמה אדירה במאבק על המקום בפלייאוף העליון, פשוט חבל.
אם לא די בעצבים על ההפסד, הרי שצמד הפרשנים גוטמן את בוזגלו המגוחכים, בהנחייתו ההזויה לטעמי של צביקה הדר, שאינו מוצא את מקומו באירוע, הוסיף לתחושה הרעה-ההזיה שלי. הגשתם/פרשנותם היתה שקולה בעיני רק לבומבה הביזארית ששלח קפיטה לפרצופו המופתע של ילה דוין, במקום להכין לשני השחקנים החופשיים שהיו על קו ה-16 מאחור, או פשוט לבעוט לפינה הרחוקה ולכבוש. בטלוויזיה הפגין הצוות חוסר בקיאות בפרטים, בדיחות סרות טעם וניתוחים מקצועיים מופרכים, שפשוט גורמו לי לקהות חושים ולמחשבה שמישהו מזלזל באינטליגנציה שלי.
הגדיל לעשות מר גוטמן בראיון מול זיו בסיום המשחק תוך טענות לחוסר ניסיון (המון תודה לאלון ערן ידידי שדייק אותי בעניין) פיבן, גרצ’קין, אופק, אלטמן, אווקה, אגבדיש, חוזז וילה הינם שחקנים בעלי לא מעט שנים בליגת העל, או ברמה דומה. גם טענת הלה לחוסר “רעות של הכדורגל הישראלי”, נשמע כמו הנפצה מכובדת, שכן מטרת המשחק היא לשחק כדורגל ולא להשמים את הקהל כפי שעשה בשנותיו כמאמן.
קיצר, מציע בחום לקברניטי הערוץ לשנות פאנל דחוף.
הפועל פתחה את המשחק בבליץ שלימד שוב על עבודת האימון הנהדרת של זיו. הקבוצה היתה מוכנה טקטית לעילא, על רקע ההכנה הקפדנית, לא ברור לי כלל איך ספגנו את הגול הראשון מכדור קרן. כמי שמכיר מקרוב את העבודה הסיזיפית המושקעת של כלל הצוות המקצועי בכלל ושל עוזר המאמן ומאמן ההגנה גולן חרמון בפרט, הברדק שהתחולל ברחבה פשוט הפקרות:
גרצ’קין מאפשר לשחקן לבעוט את הכדור מאחורי גבו, מלמוד נתקע בחסימה, ומי שיש לו – לא בפעם הראשונה שהוא מקבל הזדמנות ומפשל – את החלק העיקרי, זה נדב זמיר השוער, שמאפשר לשני כדורים קשתים לטייל ברחבת ה-5 מבלי לצאת אליהם בקלות המצופה משוער בליגת העל.
לאחר כיבוש השער נסוגה חיפה לאחור ואפשרה לנו לפתח משחק מרגל לרגל, שרק חבל שילה שמפגין יכולות של חלוץ אמיתי, לא “זוכה” לקבלת כדורים מספקת. הכדור שנשלח אל חוזז היה אמור להוביל אותו אל השער, ולא ברור לי למה בחר לחתוך ימינה ורק תודות לשגיאה גסה של עלי מוחמד שגרם לפנדל לא מחויב המציאות, הצלחנו להשוות מרגלי חוזז.
הגול שכבש חוזז מהפנדל כנראה עודד אותו לשוב להרגליו הישנים ככוכב על, אין הסבר אחר לחזרה הסטואית שלו להגנה בריצה קלה עת השחקן אותו היה אמור לסגור (קורנו) מבצע עקיפה פשוטה לרפאלוב, אגבדיש נותר בודד “בשניים מול אחד” וכל שנותר לרפאלוב להעביר בחופשיות את הכדור לג’בר באמצע שלא נסגר כראוי ע”י איינו, בטעות נדירה שלו, לבעוט חצי דרדלה למסגרת השער.
כאן שוב אנחנו נתקלים בחולשתו של זמיר, שכן כל שוער סביר בליגת העל היה מגיע לכדור לפני שהיה פוגע בקורה. הדובדבן היה שסגירת הבלמים את הכדור החוזר (ריקושט) לא היתה קיימת ואפשרה לכיבוש שער קל, פשוט, מעצבן וחבל.
המחצית השנייה כבר היתה סיפור אחר אומנם הגענו למספר מצבים, אבל חיפה הפגינה עליונות ברורה ואנחנו אוזלת רגל מרגיזה. סדר המשחקים הצפוף והרצון לשמור על סגל רחב ככל הניתן מובן מאוד, אולם הגיע העת להתייחס לשלושת הפילים הלבנים שבקבוצה: חוזז, אלטמן ונידם, שקיבלו ומקבלים קרדיט שאינו מוכיח את עצמו מדי משחק.
גילוי נאות אני הייתי מאוד בעד הבאתו של חוזז מזכרוני אותו בשנותיו בבני יהודה והפועל חיפה, אך יש להודות בגילוי לב אחרי סיבוב ושני משחקים, כי עלותו נכבדה ולא קיבלנו ממנו מאומה מלבד גינוני סטאר, שאינם מגובים ביכולת ולו בינונית, אלא שפת גוף של אני ואפסי עוד.
אלטמן, שלא משנה כמה נתונים של “זכיה במאבקים” יראו לי, שמקפיד לאבד שניים-שלושה כדורים ליריב, שגורמים מיד להתקפת נגד של היריב של לפחות “חצי גול” והתקף לב ליושבי היציע.
נידם, שמאז ובישל גול מפואר לקבוצה ממנה הושאל אלינו בתחילת העונה, לא מזכיר ולו ברמז את השחקן שהיה בחצי העונה הקודמת. אגב, מישהו צריך לרמוז לו חרף התעקשותו לבעוט את כל כדורי העונשין והקרן, שהכדור צריך להתרומם מעל לגובה הדשא – פשוט “בזבז” את כל המצבים האלה.
אי שיתופו של רויזמן שדווקא נתן לא מעט היה מוזר ותמוה.
עם חזרת הליגה ללוח משחקים רגיל – משחק בשבוע-עשרה ימים, במקום שלושה -נראה לי שיש לבצע שינוי סגל השחקנים מבחינת שיתופם במדרג ההרכב והחילופים, ולתת לשחקנים שכן הביאו תוצאות עדיפות על פני שלושת הפילים שבחדר, שטוב אם יתרכזו באימונים ושיפור דרסטי ביכולתם לפני “שיזכו” לעלות על כר הדשא שוב, והלוואי שיגרמו לי “לאכול את הכובע”.
לטעמי יש לתת עדיפות לסגל השחקנים הבא: אדליי, אגבדיש, מלמוד, פיבן, (באצ’ו), גרצ’קין, נדיר, איינו, אווקה (למרות שהוא גם צריך להשתפר דחוף, מאז החזרה מהפגרה הארורה אינו מפגין את יכולתו הרגילה, אך לפחות משאיר את כל הלב והנשמה על הדשא), קאסה, אופק, סדריק, רויזמן, קפיטה, ילה, כארם, שחקן ההתקפה שאני מניח שיגיע בחלון העברות, ואולי כדאי לבדוק לאן נעלם עידן דהן.
מדובר ב”רוסט” של 18 שחקנים שלהערכתי יוכלו להוביל את המועדון בצורה המיטבית.
מכאן אעבור לפינתנו השבועית מה קורה בפינג פונג המהנה ביני לבין חברי מסייה ניר גרוסמן, אשר הקדיש לי בפעם השלישית – חייב להודות ולהתוודות ההתרגשות מכך אינה פגה ואיני מורגל בה – חלק נכבד מטורו האחרון.
חדי העין בוודאי הבחינו שאני מייחד רק את חלקו האחרון של טורי זה לעניין, הדבר נעשה בכוונת מכוון ומתוך רצון עז הקיים בי לשמור על שלום בית אצל משפחת גרוסמן בגילה, שכן הובע חשש כבד שטורים אלו עלולים לפגוע בכך. הטענה להבנה בתאומות זהות ובשוני ביניהן, הגזירה לשתי קבוצות אחיות-תאומות אשר אינן הפועל ירושלים האמיתית הינה – בכל הכבוד – קש וגבבה ותו לא.
אזכיר לגרוסמן חברי כי בימי הפילוג הגעתי בחברת ידידי ורעי כאח לי יוסי ליפקין למגרש בהר חומה למשחק בו התמודדה הפועל סאסי ונפגשנו ביציע. בו במעמד כצפוי צף הוויכוח על הפועל, וחברי גרוסמן נאם בפנינו שאמא יש רק אחת ואמא לא מחליפים. לא זו אף זו, יתרה מכך, לשאלתי האם מה שקובע זה הרישום במשרדי/מסמכי ההתאחדות או הלב הרגש והקהל, ענה לי גרוסמן כי ברור שהרישום במשרדי/מסמכי ההתאחדות.
עולה השאלה, מדוע כעת נוספו תנאים נוספים? טענתו של גרוסמן שהפועל של פעם אינה קיימת, גם לה אין כל אחיזה, שכן אם נשאל כל אוהד מכבי ת”א, חיפה, ב”ש לדוגמא, האם קבוצותיהם היום הן כשהיו בקריית שלום, בת גלים, או וסרמיל, בהתאמה תהא התשובה זהה. מדובר בהתפתחות אבולוציונית שאינה קשורה באיחוד. בהקשר זה חייב לרמוז לחברי שגם הוא כבר אינו עול ימים דק גב ובעל בלורית שופעת.
התמורות המשתנות עם הזמנים אינן משנות את המהות: הפועל ירושלים יש רק אחת היום. בקיצר ניר, רד מהעץ הגבוה עליו טיפסת – האזכור על כמה “עולה לנו אלטמן” בטורך, יש בו כדי ללמד כאלף עדים שאדום בלב תמיד אתה – מחכה לך בשבת בטדי כדי לעודד את הקבוצה בניצחונה על סכנין, ובלי תנאים מוקדמים, יאללה בוא כבר. ויאללה הפועל!
