י בשבט התשפ”ד
20.1.2024
כניסת השבת בירושלים: 16:25
יציאת השבת בירושלים: 17:40
פרשת השבוע – פרשת "בא"
הפרשה מתחילה בקריאתו של אלוהים למשה לבוא ולהתייצב לפני פרעה, אך להיות נכון לעקשנותו, אותה מכווין אלוהים עצמו. בווידוי זה ובגילוי נאות, אומר אלוהים למעשה למשה: הכרתו של עם ישראל בי – תתרחש רק אם יראה וייווכח באותות ובמופתים. אשר על כן, אני מקשה את לב פרעה: "א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. ב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה" (שמות, י א-ב).
משה ואהרן ניצבים בפני אתגר מורכב שיד אלוהים בו.
המטרה, אם כן, לבנות היסטוריה עתידית, שתעבור מדור לדור. התוכנית הזו כמובן הצליחה – ואלפי שנים לאחר מכן אנחנו עדיין מספרים בליל הסדר את סיפור יציאת מצרים, סיפור עשר המכות ומטפטפים את טיפות היין כמניין המכות.
במעמד הניסיון לשכנע את פרעה לשחרר את עם ישראל, במכות האחרונות: ארבה, חושך ומכת בכורות – שני קהלי יעד נותרים בעצם פעורי פה, לנוכח הקסמים והפלאות המונחתים מהשמיים – מהצד האחד פרעה וכל מצריים , המייצגים, לעתיד לבוא, עולם שלם המודע לכוחו של האל; ומהצד האחר בני ישראל, הרואים את הזעזוע שעבר על המצרים ומסיקים את אותה המסקנה.
מסביר הרמב"ן, באחד מקטעי פרושו היותר מפורסמים – זה היה למעשה תהליך של הטמעת יסודות האמונה בליבם של עם ישראל, בטרם יקבלו את התורה. כדי שיזכרו את הבסיס הזה בכל הדורות, ציווה עלינו ה' לעשות מצוות רבות, זכר ליציאת מצריים ובכך לחזק את האמונה בכל דור ודור (הרמב"ן בסוף פרשת בא, לקמן יג, טז).
והמצווה הראשונה שניתנה לבני ישראל כעם, היא מצוות קידוש החודש: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות, יב, ב).
בני ישראל צופים בכל הכאוס הפוקד את מצריים – בהשמדת החי, הצומח והאדם – ונדרשים לעשות סדר בחייהם. הכאוס במצריים יטמיע ויבסס את האמונה בלב האדם. בני ישראל נקראים לקדש את החודש ולמסד לוח שנה.
כך נכנס עם שלם לתהליך של השלת העבדות מעליו וכניסה לחיי חירות ועצמאות. מרכיב חשוב להצלחת תהליך זה, היא היכולת לשלוט בזמנים – היכולת לנהל את הזמן בטווח הקרוב ובטווח בעל משמעות נצחית. זהו תפקידו של עם ישראל בממד ההיסטורי; לקדש את הזמן כמשאב יקר ולהעניק לו קביעות, יצירתיות וערכיות.
האל עצמו מחשב את צעדיו עפ"י סדר הגיוני ורציונלי. בעת בריאתו של העולם, נברא האור ראשון. בלעדיו, חשב האל, לא ניתן יהיה להמשיך הלאה בבריאה. ובעת הפיכתו של עם עבדים לעם של בני חורין, המהלך החשוב והראשון הוא הנחלת האמונה והדבקות באל. ה' חותר למצב תודעתי בו יחושו בני ישראל שהאמונה בו, היא הנחה נכונה, המבוססת על סיבות ונימוקים, ההופכים אותה לרציונלית. אחת הדרכים להנחלת האמונה, היא תיעוד העובדות באמצעות ממד הזמן וקביעת מועדים בלוח השנה.
המסר של התורה בפרשה זו הוא שאין להתייחס לממד הזמן, למולד הירח ולהתחדשות החודש, כאל תהליך אוטומטי. המצווה הראשונה היא לקדש את החודש מדי חודש בחודשו – תהליך פוזיטיבי, המחייב את האדם לחשיבה מעמיקה על משמעות הזמן – לזהות את ההתגלות המחודשת שלו ולהכריז על "ראש חודש". כך עברה המסורת מדור לדור – מסורת המושתת על אמונה וביטחון באל.
אמר המגיד ממזריטש: "דומה שאנו אוהבים אותו יתברך שמו, מפני שאנו מאמינים, והאמונה היא מכוח השכל שאנו מבינים שיש מנהיג לעולם".
ומזדהה המשורר חיים אידיסיס בשירו המסע לארץ ישראל. אחרי אלפי שנים, בצעידתם של אחינו מאתיופיה לארץ האבות, כשהירח הוא המגדלור – המזכיר לתודעה ומאיר את הדרך:
המסע לארץ ישראל/ מילים: חיים אידיסיס לחן: שלמה גרוניך
הירח משגיח מעל,
על גבי שק האוכל הדל
המדבר מתחתי, אין סופו לפנים,
ואמי מבטיחה לאחי הקטנים.
עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים.
מאמץ אחרון, לפני ירושלים.
אור ירח החזק מעמד,
שק האוכל שלנו אבד
המדבר לא נגמר, יללות של תנים,
ואימי מרגיעה את אחי הקטנים.
עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל
לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל.
