אם הייתי חטופה בידי חמאס בעזה

פחד למות, לרעוב, פחד מבדידות, מאונס. ומה אם אכנס להריון? ומנגד, מה בכלל קורה כשמקבלות מחזור? יותר מ-100 ימים בשבי – הפחד מקבל הרבה צורות
צילום: מטה משפחות החטופים

הפושים החמים של “ירושלים online” >> לחצו להורדת האפליקציה

מעל 100 ימים עברו מאז נחטפו 250 אזרחים ישראלים לעזה.
100 חזרו והעדויות קשות.

כשהייתי ילדה, ההורים שלי למדו אותי, איך להיזהר מסכנות. איך לא לדחוף ידיים לשקע חשמל. לא לדבר עם זרים ותמיד להסתכל ימינה ושמאלה לפני שאני חוצה את הכביש.
אף אחד לא הכין אותי – אותנו, לאיך שורדים בשבי חמאס.

מאז אותו יום, אני לא מפסיקה לשאול את עצמי, מה היה הקושי הכי גדול שלי, אם הייתי נלקחת בשבי חמאס?
האם זה פחד מוות? כזה שכל חיי יחלפו לפניי?
פחד כזה, שרק מי שכיוונו לראשו נשק מכיר.
אולי הפחד מרעב תמידי. פחד שלעולם לא אדע, האם תגיע פרוסת הלחם הבאה. אולי בכלל ארעב למוות.

פחד מאונס ואלימות. פחד שיכאיבו לי, שיפצעו אותי ואולי אכנס להריון.
פחד מחוסר פרטיות. פחד שיסתכלו עליי. איך אתקלח ואלך לשירותים? מה יקרה אם אקבל מחזור? יסתכלו עליי כשאשן?

פחד מבדידות. פחד מהחושך, לבד בלילה כשבחוץ התותחים רועמים.
פחד לאבד את השפיות. איך אזכור כמה ימים עברו?
פחד מכלובים, לאף ייצור חי, לא מגיע להכלא בתוך כלוב, מתחת לאדמה.

פחד ודאגה למשפחה שנשארה מאחור. האם נהרסו להם החיים? פחד שאולי בכלל שכחו אותי. שלא ילחמו עליי ואשאר בשבי לנצח.

ככל הנראה שהפחד הכי גדול שלי, היה לאבד את התקווה.

**הכותבת, ליאת בל סומר – ראש מערך תקשורת בינלאומית במטה למשפחות החטופים

שיתוף
שיתוף

ירושלים-online הוא אתר דעות וידיעות המסקר את החיים בירושלים בעין כנה וישרה.
מול עולם של תקשורת מוטה, לעתים בעלת אינטרסים פוליטיים ומסחריים, שבו צפה וחוזרת עיתונות שטחית בסיקור החיים בעיר,
מביא ירושלים-online את המציאות כפי שהיא, לעתים בצד הימני של המפה, לעתים בשמאלי, לעתים מזווית חילונית, ולעתים דתית,
הכל דרך נבחרת של כותבים וכותבות ללא פחד וללא כל כוונה לחשבן לאינטרסים כאלו ואחרים.
האינטרס היחיד – שיקוף האמת והמציאות בנושאים של דת ומדינה, ביטחון אישי וצבא, יחסי חילונים-חרדים, יוקר המחייה,
שיקוף המציאות והאמת של ירושלים