הערב, יום שישי, פרסם חמאס סרטון נוסף של חטופות ישראליות בשבי בעזה. הפעם מדובר בסרטון בו הופיעו שלוש חטופות – קרינה ארייב (19), דורון שטיינברכר (31) ודניאלה גלבוע (19).
בסרטון מציינות כל השלוש כי הן כבר "107 ימים בשבי". בישראל עדיין בודקים ומנסים לאמת האם אכן צולם הסרטון ממש בימים האחרונים.
כלי התקשורת הישראלית כולם, בעולם שמחוץ לרשתות הטלגרם והטוויטר, אינם מפרסמים את הסרטון שמוגדר כטרור פסיכולוגי של חמאס. נדמה כי שוב עולה השאלה הערכית והאסטרטגית: אם אכן אי שידור הסרטון נועד לחזק את החברה הישראלית, מהו בעצם אותו חיזוק? האם איננו למעשה מניעה של חולשה שתוביל לעסקה שתיחשב ל"עסקה לא טובה"?
ואם כך – האם אי שידור הסרטונים הוא בכלל האינטרס של המשפחות ושל החטופות עצמן, או שמדובר באינטרס של מי שאינו במעגל החטופים?
מעבר לכך, לישראל יש פצע היסטורי כואב עם הנווט רון ארד שנשכח מאחור. האם היא תוכל לשאת פצעים נוספים שכאלו?
חמאס מציב את ישראל בפני משפט שלמה: מובן כי כמעט כל אדם, למעט בודדים שקולם נשמע מעת לעת, היה מוכן לשלם כל מחיר אם הוא או חלילה מי מקרוביו היה נחטף. הרי אי אפשר לצפות ממשפחת שליט להתחרט לכאורה על עסקת שליט – ובסולם הזה נדמה כי רוב מוחלט של האנשים היו מגיבים באופן זהה.
ועולה שאלה נוספת: האם את מחיר המחדל ב-7 באוקטובר אמורים לשלם החטופים והחטופות? או שאמורה לשלם כל החברה הישראלית, במסגרת עסקה, גרועה ככל שתהיה? אלו שאלות שאין להן בהכרח תשובה אחת נכונה.
כך או אחרת, ניתן ללמוד מהאינפלציה בפרסומי סרטוני חטופים באחרונה כי לפחות בעיני החמאס החברה הישראלית איננה מראה חולשה בנושא החטופים והחטופות. חמאס מנסה ללחוץ על עוד ועוד נקודות, שאמורות אולי להיות רגישות ומדממות, אך בישראל מופגנת כלפיהן קשיחות, שעה שהסרטונים אפילו לא נחשפים לרוב הציבור.
נותר רק לשאול, מבלי לדעת מהי התשובה הנכונה: האם חברה חזקה מחזירה או לא מחזירה את חטופיה?
