אלי אוחנה בן 60. הילד הנצחי, השובב עם מספר 11 על הגב, ששיגע הגנות וסינוור את הבנות, סופר 60 חורפים. מזל טוב, שיהיה אלף פעמים לבריאות.
דרך ארוכה ומפותלת, סלאלום קוראים לזה במדורי הספורט, עשה הילד שגדל עם 11 אחים בחדר בשכונת האזבסטונים (מלשון אזבסט) אל לב הקונצנזוס. סחב את בית"ר על הגב אל הפסגות והאליפויות, סיבסב את הגנת אוסטרליה, הניף את גביע אירופה עם מכלן הקטנה והאלמונית וחזר לבית״ר בליגה הארצית כדי להמריא איתה שוב.
במיוחד על רקע הקבוצה הבינונית של היום, שאתה מתבאס אפילו לראות את התקציר שבו היא שוב לא מנצחת בבית נגד יריבה עם שחקנים מאאוטלט (ומי בכלל חושב לקפוץ לטדי בכזה מזג אויר), נותר רק להתגעגע למה שהיה כאן קודם ושוב להריץ ביוטיוב את ההיי-לייטס של אוחנה ולהתרגש.
עם התסרוקת המיוחדת, הממזריות והנועזות שסחררה והפילה הגנות, החוצפה והמקוריות והמבצעים המיוחדים. אם היה גדל פה היום שחקן כזה הוא היה נחטף כבר בגיל 18, אבל פעם בימי התום להחליף קבוצה היה כמו לעבור משפחה ובית"ר הרוויחה.
אוחנה היום שונה לגמרי מהילד הבועט שהיה. הוא מיושב, למוד ניסיון, בוחר את המלים ונזהר לא ליפול בפחים. ועם זה, הפרשנות שלו היא פירסט קלאס. האבחנות שלו מדויקות וניכר שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר, בהחלט חוויה של צפייה.
הרפלקס המותנה במקרים כאלה זה לקרוא לו לחזור לתפקיד המנג'ר, אבל במצב הנוכחי של בית״ר עדיף שיישאר בטלוויזיה. אף איש מקצוע לא יכול להצליח בקבוצה שלא מביאה רכש גם כשהיא בכביש ללא מוצא, שמפריחה כותרות ריקות על שגיב יחזקאל בזמן שאלמגור חומק לה בין האצבעות. גם קלופ לא יעשה פה פלייאוף, וחבל לאלי על הבריאות.
נאחל לו מכל הלב שיהנה עם הבנות הנפלאות, שיקום כל בוקר עם חיוך גדול על הפנים ושיזכה לבריאות טובה ומעשים טובים. אוי כמה שאנחנו אוהבים.
***
***
***
