כככככייייייףףףףף. אין מילה אחרת להגדיר את התחושות בתום משחק הדרבי. נחשול האושר האדיר שהציף כל פינה בנפש יכול היה לגרום רק לאיבוד עשתונות ואי ידיעה אמיתית, מה לכל הרוחות והשדים עושים עם כל האושר הזה.
במיוחד, שכאוהדי הפועל אנחנו לא ממש רגילים לחוש סוג של תחושות כאלה. באמת חגיגה של טירוף חושים אמיתית.
מעבר למבול הודעות והטלפונים מחברים מהעבר שעלו באוב כדי לברך משל הייתי נער בר מצווה, פאק איזה כיף שבוע בחלום מתוק מדבש, המפגש עם ידידים ומכרים אוהדי “המחלה” מעבר לכביש ברחבי העיר היה הדובדבן שבקצפת, תתתעעענננוווגגג!
אם בעבר זכיתי מצידם לאמירות כגון: “אני אוהד ביט”ר אבל דווקא מסמפט אתכם, אתם ממש נחמדים ובסדר” – אין דבר מעליב מזה לטעמי – שהתחלפו באמירות בסגנון, “יאללה תעלו כבר שיהיה דרבי ומעניין בעיר, ממילא זה 9 נקודות בטוחות בקופה שלנו”, ולאחריהן גיחוכים כאלה ואחרים לאחר פדיחות במשחקי הדרבי, הרי שהפעם המוזיקה היתה שונה בתכלית. כל התקרבות לידיד/מכר אוהד “המחלה” “זכתה” לאמירות כגון: “אל תתקרב אלי יא מ…איך דפקתם אותנו” או “לך תז… איך שדדתם אותנו”.
כך הם הבהירו לי חד משמעית שאנחנו בדרך הנכונה לחזור למקומנו הטבעי כקבוצה המובילה בעיר. זכיתי לראות מספר ניצחונות במשחקי הדרבי בימק”א, אולם זה לטעמי הניצחון הגדול ביותר במשחקי הדרבי ב-50 השנים האחרונות, והחותמת לכך ניתנה לי ע”י אוהד היריבה שאמר לי: “אתה מבין, פעם גם כשהייתם טובים בסוף היינו שמים לכם איזה גול בדקה התשעים ומנצחים, היום זה הפוך”, כן חברים ההגמוניה עוברת וחוזרת.
אמשיך עוד מעט להשתפך ואומר שבאופן כללי אין לאדם רגעי אושר טהור רבים וככל שהוא מתבגר – שריטות החיים וראיה מפוכחת הבאה עם הגיל – הרגעים מתמעטים שלא לומר כמעט לחלוטין נעלמים לגמרי. הניצחון בדרבי גרם לי ולכמה מחברי הטובים לחוות שוב תחושה של אושר צרוף. חיוך אווילי ומאושר היה מרוח לי על הפרצוף שהטריד רבים (אנשים בכללי לא אוהבים שיש לידם אנשים מבסוטים), עד שפנתה אלי ידידה שאינה קשורה לענף בשיחת מסדרון לשאול לפשרו, לאחר שקיבלה את ההסבר ספקה ידיה ובהבעת פליאה ותימהון הפנתה אלי את גבה ופנתה ללכת, וכל שנותר לי הוא למלמל בעקבותיה, כן אני עד כדי כך דביל שזה מה שעושה לי טוב.
הדבר “זרק” אותי לשיחה שניהלתי בגיל 16-17 עם שכני לרחוב דגניה דודו ברק – המשורר האגדי כותב המנון הפועל, אביהם של האוהדים העצומים אופיר ינאי והרן ברק, סבם של כמה פושטקים מהגוש המעודד – על פליאתי איזו הנאה ניתן להפיק מצפייה במופע בלט קלאסי (האמת, עד היום איני מבין).
דודו ניסה להקביל את ההנאה מהצפייה בחן שיש בתנועות ובמופע, להנאה שאני מפיק מהחן וההנאה של שחקני הכדורגל של הפועל על כר הדשא, ואני ניסיתי להסביר לו שאין קשר מאחר וכדורגל זה לטעמי קודם כל רגש ואנרגיה בין הקהל לשחקנים למאמנים להנהלה, תחושת הקהילתיות והחברות שאין שני לה.
בכנות, זה די דומה לתחושה שחוויתי שהעלמה ח.י (פרטיה שמורים, בכל זאת גברת מכובדת כיום הנשואה ל-ח.ע, אוהד עצום בעצמו) הזמינה אותי בכיתה ו’ להיכנס איתה ל-7 דקות בגן עדן. בקיצר, תודה לך הפועל, או כמאמר המשורר הדגול, אוהדים נובחים, שיירה עוברת, נסעה והביאה ניצחון בדרבי.
את תחושת האופוריה הזו אבקש לנצל כדי להביא את הערכתי העמוקה לכל הצוות המקצועי במועדון, על כלל עוזרי המאמן מאמני הכושר והשוערים אנשי מחלקת הפיזיו כולם כולל כולם. אפשר להחזיק בדעה שזיו מאמן מעולה או מאמן איום ונורא או ששי מנהל מקצועי נפלא או זוועה, על דבר אחד ברור לי שניתן להסכים: החוסן הנפשי והדבקות במטרה והאמונה בדרך מדהימים בעיני.
לחוות 9 משחקים ולהשיג בהם 2 נקודות בלבד, זה דבר קשה מנשוא. להתאושש מעט, ואז לחזור ולשחק משחקים מצוינים ולהשיג בהם רק נקודה בודדת, ועדיין להמשיך באותה נחישות בתעצומות נפש אדירות – אין תחושה רעה יותר מלדעת שאתה עושה דברים טוב ועדיין נכשל – ראויות לכל כבוד ויקר, שאפו.
אחרי כל דברי החיבובין שהרעפתי זה הזמן לחזור ולהתכתב עם המציאות או בשפה פשוטה יותר להיות הבומר שאני. בהפועל כמו בהפועל אין טוב בלי רע, ואני כמובן מתכוון לאירוע התקיפה של כעשרה מאוהדינו שני נערים מאוהדי היריבה שאתרע מזלם ועברו בדרך עם סממנים של המחלה.
גועל נפש מזוקק, נקודה.
לאחר תגובה תקשורתית רפה הוציא המועדון הודעת גינוי ראויה, ויש רק לקוות כי באמת ינהג לפי האמור בה. המועדון אינו יכול להסכין עם התנהגות שכזו המהווה בבואה של התנהגות של אוהדי המחלה. המועדון יודע בדיוק מי אותם מגעילים ועליו לפעול להרחקתם מהיציע ללא כחל וסרק.
הבאסה השנייה זה לנתח מקצועית את משחק הקבוצה: המחצית הראשונה היתה הגרועה ביותר של הפועל מאז עלינו ליגה, והיו מחציות גרועות שלא לומר איומות ונוראות בדרך. גם המחצית השנייה לא היתה טובה בהרבה, חרף החילופים שהחזירו שחקנים לעמדות הנכונות שלה, הרי שהשליטה האופטית שלנו במשחק נגרמה כתוצאה ישירה מיכולת היריבה בלבד.
חוסר כושר גופני בולט של ביט”ר גרם להם לסגת אחורה, חילופים הזויים של מאמן צעיר שנקלע לעין הסערה, ושוער קריזיונר הם הסיבות היחידות לניצחון המתוק שהושג.
הניצחון המקרי הביא את המועדון לצומת דרכים, מבט חטוף על הטבלה מלמד שבכל תוצאה אחרת היינו מקבלים חותמת של קבוצה הנלחמת על חייה בליגה. הניצחון בדרבי שינה זאת. לפנינו סדרה של 6 משחקים מתוכם 4 מול קבוצות הנחותות מאיתנו “על הנייר” (חדרה, אשדוד, הפועל פ”ת וריינה), ומול 2 קבוצות שאנחנו בהחלט שווים נקודות מולן אמורים ויכולים להביא אותנו לפלייאוף העליון (15-13 נקודות מתוך 18 הנקודות בקופה).
אולם דבר זה אפשרי רק אם נערוך שינוי בשיטה ובהרכב שעולה לדשא.
תחילה אומר כי לחוזז אין מקום על הדשא, השחקן היקר בסגל פשוט משחק רע ומפריע למשחק, ברור שאידאליזציה של השער המגוחך שהצליח להבקיע לא אמורה להוות משקל.
לא ברור לי מדוע אלטמן זוכה לקרדיט שהוא מקבל, מה שכן ברור לי כי מקומו אינו על כר הדשא. גם ל-יאו אין מקום על הדשא, איני יודע אם זו שביתה איטלקית, גיד אכילס, דיכאון קיומי או סתם חוסר חשק, מאוד מזכיר לי את דבריו של דוביד שוויצר ז”ל (הכריש) המנוח שאמר, “אם אתה לא רוצה כשאתה יכול, כשתרצה כבר לא תוכל”. יאו פשוט גרוע והסגירה האלכסונית שלו בשער תוך כדי דריכה על אדליי היתה שערורייה.
מנגד היו לא מעט נקודות אור במשחקים האחרונים, כולל העובדה שאור רויזמן החלים וישוב לסגל במשחק הקרוב.
גם שיטת המשחק להפוך את איינו לבלם שלישי הסוגר שמאלה תוך שינוי השיטה תוך כדי משחק ל-3 בלמים, פוגעת במשחק הקבוצה ובמלמוד בראש ובראשונה כי איינו ונועם דורכים אחד לשני על המשבצת. לשיטתי ההרכב הנכון לשחק בו הינו: אדליי, אגבדיש, פיבן, מלמוד, נדיר, איינו, ביטון, סדריק, כארם, ילה, רויזמן, ולשלב מהספסל את דהן סוני אלמגור קאפיטה, גרצקין ונידם.
במשקפיים ורודים אני רואה פלייאוף עליון וגביע, יאללה הפועל!!!
