ח באדר א התשפ”ד
17.2.2024
כניסת השבת בירושלים: 16:50
יציאת השבת בירושלים: 18:04
פרשת השבוע – פרשת ”תרומה”
“וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרֽוּמָתִֽי” (שמות, כה, א-ב).
כקריאתו של ביאליק “למתנדבים בעם” להתעוררות ציונית למען בניין ההתיישבות היהודית בארץ, כאילו למד מבוראו לקרוא לעם שלם לתת יד וכתף לבניית משהו קדוש, יחיד ומיוחד. אלוהים קורא לעם שלם להתנדב, לתת ולתרום לבניית משכנו – כך יחוו בני ישראל חוויה רוחנית, חברתית ויצירתית גם יחד.
האל מבין את הקושי הרב בו עומד האדם הפשוט, בצורך וברצון לשנות את דרכיו ולהסתגל לנורמות מוסריות וחדשות. לכן, מבקש לרומם את רוחו ולעזור לו בשינוי תפיסת החיים ובהקלה על דרכי הסתגלותו להיות ישר, הגון, מוסרי – מאמין באלוהים ואוהב את הזולת.
את כל זאת מנסה אלוהים לעשות בפרשת תרומה. בשלב זה אין התרומה ניתנת לאדם נזקק – זה או אחר – אלא לאלוהים. בקשתו שהעם יכין לו מקום ראוי ומקודש. כל אחד יתרום את אשר ידבנו ליבו:
“וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵֽאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃ וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃ וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַֽעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃ שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים” (שם, ג-ו).
תרומת חומרים ואוצרות המצויים בידי העם – מאז השחרור והיציאה ממצרים. ואז, יחדיו, יעשו מקדש לאלוהים לשכון בתוכו. בעשייה מבורכת זאת, מכווין האל את עם ישראל ליעדים חינוכיים ולהנחת תשתיות מוסריות וערכיות – על אף שאיסוף התרומות וההתעסקות בכך היא חומרית. לחומרים ולאיסופם יש כאן תפקיד משמעותי להובלת העם לרוחניות והתרוממות הנפש.
השותפות בבניית המקדש, תגדיל את המוטיבציה לאיחוד, לעבודת צוות, להכשרת בעלי מקצוע, לרוח התנדבות ועזרה הדדית, לאכפתיות, לכוח רצון, לדייקנות, לתכנון, ליצירתיות ולהשתדלות לעשיית עבודה אומנותית מרהיבה ביופייה.
בלב כל תורם מבני ישראל נשתלת וניטעת חוויה רוחנית המעמיקה את האמונה – דרך עשייה למען האל. סוף-סוף יהיה משכן מכובד, משכנו של האל בו הם מאמינים. הכנת המשכן, בנייתו והשלמתו, תחזק ותרנין כל לב עברי באמונה – יש אלוהים וזאת כתובתו.
אין ספק שהמהלך הפסיכולוגי הזה – ממרחק הזמן הוא מהלך גאוני – מהלך מחושב ומתוכנן. הוא נעשה ע”י אלוהים, אדריכל החינוך, הדת והאמונה.
מטרתו של אלוהים בפרשת תרומה היא להביא את מידת הנתינה, הטבועה בלב כל אחד, לידי ביטוי בתחושת סיפוק גדולה. הפנייה לעם היא על בסיס התנדבותי. אין בה חיוב, אין כפיה ואין חלוקת תפקידים באיסוף התרומות. אלוהים מבין שהעם עשה כברת דרך וחל בו שינוי. גם הוא, האלוהים עצמו, התחזק באמונתו בעם – הוא לא טעה כשבחר בו לעם סגולה.
מאותה חוויה של שיתוף פעולה מערכתי להקמת המשכן, נגזרות התנהגויות אנושיות וערכיות בין בני האדם לזולת, ולזאת כיוון האל. נדיבות לב ותרומתם של חומרים יקרי ערך כזהב, כסף ונחושת, מעוררת את התורם גם לנדיבות לצרכים כלכליים לנזקקים, למעוטי יכולת, לקשישים ולכל נצרך.
פתאום נפתחות העיניים, מתרחבת המחשבה ומתעורר המצפון, לנוכח מצבי אני מול מצבם של הסובבים אותי, מול צרכיו של האחר. לפתע מתעורר הצורך לתת לאחרים מגופי, מחפצי מכספי – לתת יחס. כל הנותן, בסופו של דבר גם מקבל. הסיפוק הענק שמציף את התורמים והנדבנים, גורם להם להתרוממות הנפש והרוח. הם מרחיבים את מעגל המכרים והידידים – הם לא לבד. ביטחונם באל שנתן להם את היכולת לתרום, נוסקת אל על בתודה. ביטחונם בעצמם מתחזק ומסייע להם לעמוד באתגרי החיים.
באותה נקודה בה היינו מפורקים, מפורדים, מפולגים וחלוקים זה על זה בצורה אימתנית, פרצה מלחמת “חרבות ברזל”. ובאותה הנקודה קם עם שלם לתרום, לעזור, לסייע, לתת ולתת ולתת. לחיילים, למשפחות החטופים, למשפחות המפונים והעקורים ולמי לא? אימפריה של התנדבות ואחדות קמה בארץ כתושה והלומה מרצח וטבח. זהו עם אדיר ונדיר, שנסחף לתופעת התרומה בזמנים קשים וקשוחים. ורוח ההתנדבות אינה דועכת – גם בימים של שקט יחסי, מתרחשת פעולת התרומה.
ובזמן בו הופך העם מפאסיבי לאקטיבי, מילדות לבגרות, ממקום של “רק לקבל” לרצון ונכונות לתת ובגדול, ניזכר בשירה של חמוטל בן זאב ולחנו של בועז שרעבי – “לתת”:
לתת
מילים: חמוטל בן זאב
לחן: בועז שרעבי
לתת את הנשמה ואת הלב
לתת, לתת כשאתה אוהב
ואיך מוצאים את ההבדל
שבין לקחת ולקבל
עוד תלמד לתת לתת.
לגלות סודות בסתר
להתיר את סבך הקשר
כשהלב בך נצבט
מכל חיוך מכל מבט.
אתה נזהר אתה יודע
וחוץ ממך איש לא שומע
פוסע בין הדקויות
וממלא שעות פנויות.
לתת את הנשמה…
אתה לומד עם השנים
לבנות ביחד בניינים
לחיות עם כל השינויים
לרקום איתה סיפור חיים
ולעבור ימים קשים
במצוקות וריגושים
תמיד לדעת לוותר
ואת הטעם לשמר.
לתת את הנשמה…
