מאז שביבי משמש ראש ממשלה התרחשו כאן תהליכים שלא היו כמותם בהיסטוריה של מדינת ישראל, שתוצאתם המרה היא מציאות שאין דומה לה במדינה דמוקרטית מתוקנת.
ראש ממשלה במדינה דמוקרטית ונאורה, זה שאמור לדאוג לאינטרסים של המדינה ולהתחשב בדעותיהם ובצרכיהם של אחרים, הפך למעשה לשליט יחיד שעל פיו יישק דבר. מתוך זחיחות הדעת והיוהרה שאופפת אותו, הוא הרשה לעצמו לקבל סיגרים ושמפניות על חשבון הברון, עניין שחוקיותו עוד תתברר במשפט, ובכל מקרה נוצרת מראית עין קשה שלגמרי אינה נוחה מכך.
בנוסף לזה, נתניהו לפי החשד והאישום נטל לכאורה שוחד והפר אמונים. במקום להתבייש, בוודאי להתנצל, ואפילו לעזוב ולברוח למקום שלא מכירים אותו, יצא מול מערכות החוק והצדק במדינה שהוא ראש ממשלה בה. הוא אפילו לא הסמיק מבושה מהטענה המייחסת לאלה "תפירת תיקים".
מנגד, למרות חומרת הדברים המיוחסים לו, לא פסל אותו בג"ץ ה"שמאלני" מלהציג מועמדותו לשמש ראש ממשלה. אז הצליח להקים קואליציה, תוך שהוא מפתה מפלגות קטנות ובעלות עניין להקים איתו ממשלת "ימין על מלא". זה שכונה על ידי סמוטריץ' "שקרן בן שקרן" בכל זאת נאלץ לקיים.
מתוך התלות שפיתח בהם נאלץ להעניק להם, על חשבון אלה שעובדים ומשרתים, גם כסף וגם פטור מגיוס לחרדים. את בן גביר מינה ל"שר המשטרה" אשר כמעט לא מפספס הזדמנויות להתגרות בערבים באשר הם, ובכך תורם למעשה להתגברות המתיחות הביטחונית. בצד זה גם העניק לסמוטריץ' "חופש פעולה" בכל הנוגע להתיישבויות בשטחים. כך זכו מפלגות המייצגות מיעוטים, לכוח עצום. בתמורה קיבל "צ'ק פתוח" לעשות העולה על נפשו, דהיינו תמיכה כמעט בכל דבר.
אותו אדם המכונה "קינג ביבי" ניצל את המחויבויות כלפיו ופתח בשורה של מהלכים. מיד לאחר הקמת הממשלה הכריז באמצעות שר המשפטים יריב לוין על מה שמתיימר היה להיות "מהפכה משפטית", זו שכביכול נועדה "לתקן" את מערכת המשפט, כשלמעשה המהות היתה לבצע הפיכה משטרית: התוכנית היתה לחוקק סדרה של חוקים שתוצאתם המעשית היתה נטרול הפיקוח השיפוטי על הממשלה והכנסת, וכך להפוך את מדינתנו למעשה לדיקטטורה שרומסת זכויות אזרח וכל ערך.
אז התעוררו מחאות קשות ותקיפות מאת אותם "משלמים ומשרתים" שהכריזו "לא עוד! אנחנו לא נהיה יותר פראיירים!". בתגובה מיהרו תומכיו לכנות את טובי בנינו ובנותינו "בוגדים" ושאר גידופים מעוררי שאט נפש. התוצאה היתה שבר ושסע שאיים על שלמות החברה וחוסנה ואפילו על ביטחונה של המדינה. גם כאשר רבים וטובים התריעו מפני הסכנה והחולשה שאותה זיהו היטב גם אויבינו הרבים, לא היתה לו כוונה לסגת.
בין בשל חולשה זו ובין אם אחרת, חווינו את האסון הכבד של ה-7 באוקטובר ואחריו עוד מלחמה עקובה מדם שבה נפלו (עוד) ממיטב בנינו ובנותינו. על זה נוסף אסון כלכלי ארוך טווח; לראשונה בהיסטוריה של המדינה הנאורה שלנו הוגשה התביעה בבית הדין לצדק בהאג; עוד "זכינו" בפעם הראשונה בתולדות המדינה בהורדת דירוג האשראי (כולנו נשלם על זה). ועוד כהנה וכהנה נזקים חמורים שקשה לדעת איך ומתי נתגבר עליהם.
ואשרי אלה שמאמינים ש"נמוטט את החמאס".
זו פעם ראשונה ששואלים "מה נשמע?", והנשאל לא יודע מה להשיב. איך אפשר לומר "בסדר", כשכל יום נופלים עוד ועוד לוחמים ומאות משפחות נהרסות וכאשר הכלכלה קורסת ומדירה שינה מעיני רבים?
גם תוצאותיה הקשות של אותה שבת שחורה ולאחריה תוצאותיה הקשות של המלחמה לא גרמו לו ליטול אחריות. "הוד רוממותו", הלוא הוא "קינג ביבי", המשיך בדרכו הידועה להאשים את "כל העולם ואחותו" – רק לא את עצמו.
כדי להסיט את תשומת הלב מאחריותו ולהשליך את כל כולה על אחרים, הפנו "מקורביו" את האצבע המאשימה כלפי ראשי הצבא וזרועות הביטחון – אלה שהרכינו ראש, הודו והתביישו, אך מחרפים נפשם להציל אותנו. הוא גם לא חשב לסתום את הפה המטונף של אלה שעולבים באנשי הצבא וגם בנשיא ארצות הברית שבלעדי תמיכתו לא היתה כאן מדינה.
אלה מטנפים ומגדפים אפילו את משפחות החטופים שנאלצות להסכים לקבל תכתיב קשה, דהיינו לעצור את הלחימה, כדי להחזיר את היקרים להן מכל, אלה שהופקרו ע"י המדינה ושימשו "מגן אנושי" של מדינה, בעוד הוא משדר לציבור, "אל תדאגו, החמאס מורתע". בצד זה, במשך שנים ממש "בנה" את הארגון הזה בכך שאפשר הזרמת מיליארדים של דולרים במזוודות ובמזומן. גם את זה המשיך לתרץ בתירוציו הידועים ובהפניית האצבע המאשימה לאחרים, משל כאילו הם היו המחליטים. פתאום הוא לא "ראש הממשלה".
המציאות אכן קשה וכל עוד ביבי נאחז בכיסאו – היא לא תשתנה והעתיד נראה אף יותר גרוע.
לא נותר לנו אלא לחלום על מציאות אחרת.
זו אכן תתרחש, אך רק "ביום שאחרי ביבי".
במציאות חלומית (כרגע) זו הכל נראה אחרת:
באין ביבי, תוקם ממשלה שתורכב מקואליציה שחברות בה מפלגות "שפויות", בלי אף מפלגת "לוויין" קטנטנה אשר כופה רצונה ומאיימת בפירוק הממשלה; ראש הממשלה יהיה אדם ישר דרך ונטול בעיות משפטיות ואשר פנוי ומקדיש זמנו ומרצו אך ורק לענייני המדינה;
השרים בממשלה יהיו אנשי מקצוע מיומנים ומבינים בתחום שעליו הופקדו; הם גם יתנהלו בתרבותיות: כל אחד יכבד את רעהו, בוודאי לא יטנף ולא יגדף; כך גם המנכ"לים ויתר עובדי המשרדים שכל יום "באים לעבודה";
הצבא לא יישען על קונספציות מוכתבות מאת ממשלה הזויה ויהיה דרוך להגן עלינו מפני הסכנות הרבות האורבות לנו; המוסדות האמונים על אכיפת החוק יעשו מלאכתם בלי משוא פנים ובמקצועיות; בתי משפט יפסקו על פי צו מצפונם ובלי מורא; מדינות העולם הנאורות יחזרו לכבד את המדינה ומוסדותיה ולא תהיה אפילו אמתלה להעמיד לדין את המדינה ו/או איש מאזרחיה;
תיירים יחזרו לכאן בחדווה וללא חשש ואזרחי המדינה לא יחששו לטייל בעולם שיחזור ויקבל אותם במאור פנים; העם עצמו יעסוק בענייניו, כשהוא סומך על אותה ממשלה שתדאג לביטחון המדינה וכלכלתה, ויקבל את "רצון הבוחר" בין אם הוא מסכים למדיניות ובין אם לאו; כל אזרח יתרום את תרומתו, כל אחד לפי יכולתו ותוך מתן כבוד ל"שונים" תהא דתם ואמנותם, כמו גם נטייתם המינית אשר תהא, ותוך שמירת זכותו של האזרח להפגין;
העסקים יחזרו לפרוח וישוועו לידיים עובדות והכלכלה תחזור לשגשג; כספי המסים יתועלו לשם ביטחון הציבור ורווחתו, לרבות בריאות, חינוך, תשתיות, רווחה וכדומה – לא לסקטורים בעלי עניין שהממשלה תלויה בהם; ועוד כהנה וכהנה דברים שנראים היום כמו "אשליות", אך בעצם הם בגדר מובן מאליו כשמדובר במדינה עם אזרחים כה מסורים ונפלאים, מוכשרים ויפים באמת כמו במדינתנו.
לו זו היתה המציאות – ואין כל סיבה אחרת – אפשר היה לומר "אשרי העם שככה לו".
אלא שכל זה הוא כרגע רק בגדר חלום. למרבה הצער, עדיין שולטת כאן "ממשלת ימין על מלא", ובראשה ראש ממשלה, שעיקר מעייניו נתונים ומושפעים מענייניו האישיים ושמבחינת חלק מהעם (זה שנפגע ממנו בתחומים רבים) הוא עדיין בגדר "אלוהיו".
חשבתי להציע לו "להתפנות מרצון", אז אולי אפשר היה לזקוף לזכותו "נסיבה מקלה" בטרם תשפוט אותו ההיסטוריה על אחריותו למה שמתחולל כאן. אלא שהכל מוכיח שאין לו כל כוונה להתפטר.
אבל, גם "בלי טובות שלו", בין אם ירצה או לא ירצה, עוד יבוא "היום שאחרי ביבי" – ויפה שעה אחת קודם.
אז, מה שנראה כרגע כחלום – יתגשם. אז נחזור לחיות במדינה שפויה שהממשלה בה דואגת לה ולאזרחיה.
****
**הכותב, עו"ד קובי קמר, הוא מומחה למשפט פלילי
