קודם כל שיהיה שבוע טוב לכולם. אפשר לקחת נשימה, זה רק כדורגל, אין מה להתרגש.
ועכשיו לבית”ר. ממש עד לסיום קיוויתי שיהיה תיקו, בשביל שאוכל לכתוב טור על השטויות של מתן אדלסון, הבעלים של הפועל ירושלים בכדורסל, שהעמיד שלט גדול על דרך בגין, אבי העורקים של תל אביב (300 מטר מהיכל יד אליהו) ובו נכתב, “מכבי, אנחנו מוכנים ליום שישי”, ובסוף כצפוי הפסיד. הוא ילד חביב, אבל ההתנהלות הלא נכונה שלו עולה לו ביוקר. עד שילמד להתגלח, בינתיים הוא עם זקן. דווקא מזכיר לי בדיחה לא רעה, אבל גם לה יש זקן.
נעבור לבית”ר. בניגוד לאדלסון, ברק אברמוב ממש לא יכול להחזיק את הקבוצה, וזה ברור לגמרי. המהירות הרבה שבה הוחתם אלמוג כהן, שאברמוב חשש שיברח למכבי ת”א שהציעה לו להיות מנג׳ר בנוער, מעידה שאבוקסיס פעל כאן באקלים לא טוב, מול בעלים שסר חנו בעיניו, ואוהדים שקולטים את המצב ומטפסים ליוסי על הווריד.
עכשיו אבוקסיס כבר איננו (לקח ריסק לא קטן, כי אם הוא לא מצליח בהפועל תל אביב קריירת האימון שלו מתרסקת), ומזדקרת העובדה שאברמוב הוא פשוט לא האיש.
גל כהן, מבדיקה שעשיתי, מקבל אהבה וכבוד משחקני בית”ר, אבל ספק גדול אם הוא יכול להוביל אותה. עם שלושה הפסדים רצופים ונקודה מהקו האדום, כשלקבוצה ממתינות בהמשך ב”ש ומכבי ת”א, עצם המינוי שלו מלמד על שיקול דעת מוטעה. למה לא הוחתם בני לם? תשאלו את האיש שהשבוע פורסם שההון שלו עומד על חצי מיליארד שקל. זה קרה כשהחברה שלו הנפיקה את עצמה בבורסה. האמת? אני לא קונה את המניה הזו.
על המשחק נגד סכנין אין הרבה מה לכתוב. לא צריך להיות אלמוג כהן (למה הוא מתחיל לעבוד רק בשנה הבאה ולא מיד? הכיצד?) בשביל להבחין שתוצאה של 6:0 לסכנין לא היתה מקפחת את בית”ר.
ואם נחזור רגע לתחילת הטור, אפשר בכל זאת להישאר רגועים. גם אם הקבוצה תרד, וגם אם היא תישאר שם שלוש שנים, כמו שקרה עם בני יהודה, האקסית של ברק ורעם, זה גם כן לטובה. הגיע הזמן להמציא את עצמנו מחדש בלי הקהל הבעייתי. אני לא רואה את כל אנשי הצומי שבאים לעשות בלאגן מלווים את הקבוצה לכל החורים, ואם זה המחיר שצריך לשלם בשביל להיפטר מהם, זה נראה לי עסק הוגן.
