טו באדר א התשפ”ד
24.2.2024
כניסת השבת בירושלים: 16:56
יציאת השבת בירושלים: 18:09
פרשת השבוע – פרשת “תצווה”
פרשה מיוחדת שעוסקת בעיצוב בגדי הכהן. אין מדובר באופנה, אלא בסגנון אישי המותאם לתפקידו הנכבד ורם המעלה. בגדיו באו לשדר את פוטנציאל הנראות שלו. הופעה חיצונית המורכבת משילוב בגדים ואביזרים מיוחדים ומרהיבים ביופיים, המייצרים מראה אופטימלי ונכון ביותר במשחקי הפרופורציה.
הציווי בפרשת תצווה הוא בעשייה אומנותית שתגרום לאהרן להיות בעל ביטחון עצמי בקשר שלו עם אלוהים ועם בני אדם. פרק שלם עוסק בסטיילינג, תחום נוסף שאלוהים שולט בו ומפגין בפנינו יכולות יצירתיות, אסתטיקה, שליטה בשילוב צבעים, קולות וקליעה למטרה – להרחיב את דעתו של הכהן ולהרחיב דעתם וחושיהם של בני ישראל. להוסיף לעם הנבחר עוד תחושות, שיעבו בכל אחד ואחד את נדבך הנשמה.
מול כל האתגרים והמראות הקשים שראה וחווה העם במצרים, באו היופי והפאר להאיר את עיניהם של המוכים והנדכאים, לעולם של יופי. והאומן עצמו נותר בתוך או מעבר ואולי מאחורי או מעל מעשי ידיו, בלתי נראה, מחוץ לקיום ואולי מתפעל ממעשיו ומהשלכותיהם.
“וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶיךָ֩ אֶת־אַֽהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֗וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַֽהֲנוֹ־לִ֑י אַֽהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַֽאֲבִיה֛וּא אֶלְעָזָ֥ר וְאִֽיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַֽהֲרֹֽן׃ ב וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת” (שמות כח’, א-ב).
הפסיכולוגיה החברתית של הלבוש מתפרסת על פני שני היבטים: מהו לבוש, ומהי פסיכולוגיה חברתית. טווח הלבוש מוגדר כהסדר כולל של שינויי הגוף כלפי חוץ, למטרת זיהוי עצמי, בתוספת של אביזרים המיועדים להוד ולתפארת. אבנט, מצנפת, חושן, אפוד, אבני שוהם, שרשרות זהב וצבעים נועזים כמו זהב, כסף, תכלת, ארגמן ושש.
כל אלה אמורים להכווין את אהרן הכהן לעמדתו הדתית והחברתית החדשה והבלתי מוכרת עד כה. מעמדו החדש מעורר ציפיות חדשות מעצמו, מאלוהים והחברה. הלבוש, על עשרות קישוטיו וסמליו, נועד בעצם להבליט את ייחוסו המורם מעם. ההמון אמור לראות את בגדי התפארת, כדי לדעת להעניק כבוד. “כבוד האדם – לבושו”, כך אמרו חז”ל. והוסיף רבי יוחנן שהיה קורא לבגדי השבת שלו – “מכבדותי” (שבת, קיג, א), כלומר בגדיו של האדם הם מכבדיו של האדם.
הפרשה הקודמת, פרשת תרומה, עסקה בבניית בית לה’, ואילו פרשת תצווה עוסקת במשרתים במשכן. ובתוך כל התרוממות הרוח של בניית בית לשכינה, בולטות שלוש אזהרות, שרוח אחרת נושבת מהן – רוח של סכנה והצבת גבולות. לכל חופש הביטוי לצבע ולעיצוב, מתלווים חוקים והגבלות. למעילו של אהרן, “פַּֽעֲמֹ֤ן זָהָב֙ וְרִמּ֔וֹן פַּֽעֲמֹ֥ן זָהָ֖ב וְרִמּ֑וֹן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִֽיב׃ וְהָיָ֥ה עַֽל־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹלוֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת” (שם, לד-לה).
וגם בפעם השנייה נאמרים הדברים בהקשר של בגדי כהונה: “וַֽעֲשֵׂ֤ה לָהֶם֙ מִכְנְסֵי־בָ֔ד לְכַסּ֖וֹת בְּשַׂ֣ר עֶרְוָ֑ה מִמָּתְנַ֥יִם וְעַד־יְרֵכַ֖יִם יִֽהְיֽוּ׃ וְהָיוּ֩ עַל־אַֽהֲרֹ֨ן וְעַל־בָּנָ֜יו בְּבֹאָ֣ם ׀ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ וְלֹֽא־יִשְׂא֥וּ עָוֺ֖ן וָמֵ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם ל֖וֹ וּלְזַרְע֥וֹ אַֽחֲרָֽיו” (שם, מב-מג). והאזהרה השלישית מופיעה כבר בפרשה הבאה, במסגרת הצו על עשיית הכיור: “בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה” (שם, ל’, כ).
פרק שלם של מסע היכרות עם עולם של אומנות ויופי. ההמונים ילמדו תחילה לחלוק כבוד למי שמוקף בתפארת. ייקח עוד זמן רב עד שיבינו ויפנימו מהויות אחרות וידעו לחלוק כבוד לפנימיותו של האדם, לתכונותיו, יכולותיו וכישרונותיו. זאת יעשו בעלי הדעה והחוכמה, הרוחניות וההומניות.
חז”ל הוסיפו שמשום שפרקנו עוסק בחומר, תפאורה, לבוש וקישוט, שהיו רחוקים ממשה וזרים לו – אין שמו של משה נזכר בכל הפרשה. ועד ששלמה המלך ישורר את “שיר השירים”, יעבור עוד זמן רב. ובשירו המיתולוגי יונצחו פסוקים, משפטים, חרוזים וקטעים בעלי אפיונים אומנותיים, עשירים ומגוונים. החתן והכלה המרומזים בשיר, מתפרשים כעם ישראל. יצירה אומנותית רבת משמעות, הנוגעת לפרשתנו בממשק היצירתי ומובילה אותנו להכיר בסופו של דבר באמת, לפחות בזו הניתנת להבנה.
שירו של דודו ברק “שמלת כלולות”, מסמל אהבה לבת זוג. השיר רווי בפרטים ובמלאכת מחשבת. יש בתפירת השמלה ייעוד ומטרה. כך גם בגדי הכהן – הם ישדרו לבני ישראל מסר מיוחד ומשמעות חדשה למשכן, לשוכנו ולמשרתיו.
שמלת כלולות
מילים: דודו ברק
לחן: נחצ’ה היימן
שמלת כלולות נתתי לך שלווה ונהדרת
עם רבבת פרחי לילך ושכמיה סוגרת,
עם הינומה, כולה זהב שאול מקרן סהר
וזר פרחים עשוי שנהב, מבית פיות היער.
התקנתי בה עלי טופז ושושני שלהבת
ולעורפה נתתי פז, כולו רקמות מחשבת,
את כל אבק הכוכבים פיזרתי מעליה
ואת לבן כל העבים הנחתי לרגליה.
שמלת כלולות נתתי לך ושושבינים אלפיים
הם לחופה יישאו אותך בין ארץ ושמים,
ואז אותך בזרועותיי רוגעת ובוטחת
אשא עם ירח כלולותיי, אל נחלה ונחת.
וכך תאמרי לי, נסיכה, ואת כולך זוהרת:
אמלוך בממלכה שלך גם בלי שמלת תפארת,
אם נחלתנו מנוחה ואהבה ביתנו
אמלוך בממלכה שלך עד כי יכסיף ראשנו.