משה ליאון זכה בבחירות המקומיות לראשות העיר ירושלים ברוב מוחץ, ודילג בקלות על פני המועמד השני בהתמודדות, יוסי חביליו, באופן שלמעשה די קשה לכנות אותו “התמודדות”. נצחונו של ליאון היה מובן מאליו מראש – הוא נשען על בלוק חרדי ובו כמויות אדירות של מצביעים, ולמעשה כל ראשי הסיעות החרדיות סומכים עליו כמועמד המועדף עליהם לראשות העיר ירושלים.
כך למשל, רק לפני כמה ימים פורסם ב”ירושלים online” על הפגישה בה אירח ליאון בלשכתו את ראשי אגודת ישראל, בהם שר ירושלים ומורשת מאיר פרוש, וקיבל את ברכתם הרשמית (ראש העיר וראש העיר החלופי? הניצחון של ליאון ושל שר ירושלים פרוש).
זה כנראה די יכעיס את ליאון לשמוע את הטענה כי החרדים הם אלו ש”מריצים אותו”, אבל הקושי שלו בשתי מערכות הבחירות האחרונות להכניס את אנשי רשימתו למועצת העיר, מלמד כי אין לו באמת בסיס תמיכה ממשי משל עצמו בירושלים, אלא בעיקר הודות להצבעתם של החרדים, שמבחינתם מכניסים אותו ללשכת ראש העיר ומנגד, דוחפים את אנשי רשימותיהם למועצת העיר.
אם לאחר 5 שנים בראשות העיר, ליאון זוכה רק בשני מושבים במועצת העיר – זה נובע מפני שנוכחותו לא מוטמעת באלקטורט הירושלמי, ולמען האמת – לא באשמתו. ההצבעה בעיר היא פשוט סקטוריאלית, מפני שכזה הוא הרכב האוכלוסייה.
החילונים האחרונים שנותרו בעיר מצביעים להתעוררות ולחביליו, וגם ככה ייעלמו כנראה עד לבחירות הבאות בשנת 2029. לצדם, הסרוגים, ציבור חובשי הכיפות בירושלים, הדתיים הלאומיים, מורגלים בהצבעה לבית היהודי של חגית משה, ואחרים מהם לאריה קינג ורשימתו מהימין העמוק. מה נותר? החרדים. וכך נשאר למעשה ליאון ללא בסיס תמיכה משל עצמו.
אלא שחרף הנתונים הללו, ליאון יוכל להישאר ראש העיר ירושלים למשך הרבה מאוד שנים, ככל שרק יהיה בריא ויחפוץ בכך. התקדימים קיימים, ובראשם כמובן ראש העיר תל אביב, רון חולדאי, שנכנס לתפקידו בשנת 1998, וזכה השבוע פעם נוספת בבחירות, כשהוא בן 79.
ליאון, בן 62, יחל עתה את הקדנציה השנייה שלו בראשות העיר ירושלים, כשהעתיד של הקדנציות הבאות תלוי רק ביחסיו עם החרדים. ככל שהם יהיו מרוצים משיתוף הפעולה עמו – מועמדתו תהיה בלתי מנוצחת עוד שנים רבות מאוד. הוא יוכל לרוץ לשרשרת של קדנציות נוספות בשנת 2029, 2034 ו-2039, אז יהיה בן 77, צעיר בשנתיים מגילו של חולדאי כיום, ונאחל לשניים בריאות טובה ואיתנה.
הבחירות בירושלים למעשה סיימו את היותן מהותיות – כבר לא בחירות ענייניות על נושאים כאלו או אחרים – וזה מפני שהדמוגרפיה הכריעה את ירושלים. שום מועמד שינחת מבחוץ או מבפנים, גם אם ירתום יחדיו ציבורים שונים כגון החילונים והדתיים הלאומיים – לא יוכל לכוח החרדי שתומך בליאון. זה לא הספיק לעופר ברקוביץ בשנת 2018, ומאז הדמוגרפיה רק השתפרה לטובת הבלוק החרדי.
התמונה הזו מסבירה גם את חוסר העניין של תושבי ירושלים בבחירות לעיריית ירושלים – אחוז ההצבעה הוא למעשה די מגוחך, סביב ה-30 אחוז. הירושלמים, אנשים נבונים ודווקא לא אדישים, פשוט מבינים שהמאבק כבר הוכרע מזמן, ומכאן והלאה כל ציבור הולך לכיוון שלו – למרות הסיסמאות החביבות על “אחדות” כביכול.
זהו המאזן: החרדים ינסו לתפוס כפי יכולתם בעיר, אך מבלי “לסבך את ליאון” עם כותרות קולניות מדי על התחרדותה של ירושלים. במקביל אליהם, הדתיים הלאומיים הסרוגים יקוו ככל יכולתם שלא להידחק החוצה מירושלים, כפי שקרה לחילונים. זה יהיה להם קשה, מפני שגם במקרה שלהם הדמוגרפיה לרעתם.
ומי נותרו? החילונים. מה איתם? ובכן, הם תלויים ברצונם הטוב של החרדים אולי להתחשב בהם – ובכל אופן, הדור הצעיר שבהם כנראה ימצא את עצמו בדרך לראות דירות בראשל”צ ומודיעין.
