המספר שעד לא מזמן הוערך בכ-130 חטופים וחטופות ישראלים בשבי חמאס בעזה, הולך ומתברר כאופטימי מדי. בכל שבוע שעובר – עוד ועוד חטופים וחטופות מוצאים את מותם.
בין אם מדובר במידע שמאושר רשמית ע”י גורמים בישראל, ובין אם מדובר “רק” ב”חשש כבד לחייהם” – הולך ומתבהר כי מספר החטופים הולך ופוחת, ולא בנסיבות הרצויות, אלא בשל העובדה כי הם מוצאים את מותם בדרכים שונות.
דבר אחד ברור, ונדמה כי לא ניתן לערער עליו עובדתית: אם ממשלת ישראל מתכוונת להישאר בסרבנותה לעסקה – בין אם משיקולי ביטחון ובין אם משיקולים פוליטיים – החטופים והחטופות שעודם בחיים בעזה, פשוט ימותו, לא ישרדו, עד כי בעתיד הקרוב אולי כבר לא יהיה טעם לדון בעסקה.
השאלה התועלתנית שמעסיקה בימים אלה חלקים בציבור הישראלי – האם כביכול ראוי לבצע עסקה “מסוכנת”, ואף לשחרר מחבלים כבדים – בתמורה להחזרת חטופים, היא שאלה שמזכירה סיטואציה אחרת משדות קרב: אחד האתוסים הקרביים הינו כי “לא מפקירים פצועים בשטח”, אולם, עד כמה שהאתוס הזה ברור כמעט לכל ישראלי וישראלית, מהי בדיוק התועלתנות בו?
ובכן, אין תועלתנות בדבר הזה – הרי אם לכאורה יופקר הפצוע בשטח, תישקף פחות סכנה למי שהיו אמורים להצילו. ועדיין, הקולקטיב מסתכן למען הפרט – אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. האם ישראל יורדת מהערך הזה בכל הנוגע לחטופים ולחטופות שהולכים ומתים?
השאלה האסטרטגית במאקרו הישראלי כיום היא – האם הערבות ההדדית בין תושבי המדינה איננה קיימת בנושא החטופים? מחד, אם היא אכן קיימת – הרי שיש להשיבם, גם אם המחיר יהיה כבד ויישאו בו כולם בישראל. ואם מנגד, השיקול התועלתני יגבר, והחטופים והחטופות לא ישובו לישראל כשהם חיים, וזאת בשל “מסוכנות העסקה” – הרי שמובן מכך כי הערבות ההדדית במדינת ישראל היא על תנאי – שתהיה תועלתנית.
במהלך הסופ”ש האחרון עלה דיווח של חמאס ולפיו שלושת החטופים יורם מצגר, חיים פרי ועמירם קופר אינם עוד בין החיים (סרטון חדש של חמאס: יורם מצגר, חיים פרי ועמירם קופר נהרגו בהפצצה?). השלושה, כולם בסביבות גיל 80, הופיעו בסרטון באמצע חודש דצמבר 23, אז עוד בוודאות היו בין החיים. יחד איתם, כל טוען חמאס, נהרגו לכאורה בהפצוות צה”ל עוד ארבעה חטופים וחטופות, שטרם זוהו. בסך הכללי – שבעה חטופים שאם אכן מצאו את מותם באחרונה, בין אם בהפצצת צה”ל לכאורה, ובין אם נרצחו, הרי שאין הבדל מבחינת התוצאה: שבי איננו משהו שהחוטפים והחטופות יכולים פשוט לשהות בו ולשרוד לנצח.
נדמה כי ממשלת ישראל שבה ישנן 64 אצבעות קשיחות, שרובן בכלל מונעות לפי תכתיבים של חברי המפלגות מהימין העמוק – איננה חושבת שעסקה בכל תנאי היא דבר שעל ישראל לבצע. הממשלה – בין אם מונעת משיקולי ביטחון ובין אם משיקול פוליטי – לא משיבה את החטופים והחטופות – זוהי עובדה. אם כך, מי יציל אותם מימי וואקום בלתי אנושיים שמובילים רק למוות אכזר?
העיניים נשואות אל נשיא ארה”ב ג’ו ביידן. נראה כי רק החלטה שלו, באופן אסרטיבי במיוחד, שלמעשה תכפה ממשלת ישראל עסקה – יכולה להושיע את החטופים. בין אם אתם בעד מהלך שכזה, ובין אם נגד – יש להכיר בעובדות: התקווה היחידה של הישראלים והישראליות שאתרע מזלם ונחטפו לעזה – נמצאת בידיים אמריקאיות.
