כשברקע כבר מתחילים לדבר על אירועי יום הזיכרון ועל יום העצמאות הבא אחריו, אני מוצא את עצמי יותר ויותר חושב, עד כמה איבדנו את זה.
איבדנו את עצמאותנו, 76 שנה אחרי אותה הכרזה מפורסמת, שאיחדה את עם ישראל כולו לשנים רבות, עד שהגיעו אירועי ה-7 באוקטובר, שנפתחו בשואה גדולה מבחינתנו, עברו לתקומה גדולה, ובהמשך, לאובדן שליטה מוחלט של ראשי המדינה, מה שהביא את נשיא ארה”ב, ג’ו ביידן, להשתחל לתוך הוואקום – החלל האיום הזה שנוצר בהנהגה שלנו, תוך שהוא מקבל החלטות גורליות מבחינתנו, משל היינו המדינה ה-51 בפדרציה שלו.
אז נכון, אנחנו מקבלים ממנו גם את הטוב, ומוקירים לו תודה ענקית על הרכבת האווירית של משלוחי הנשק, שהצילו אותנו מאסון גדול עוד יותר, ונכון, הבחירות בארה”ב הולכות וקרבות, ודונלד טראמפ נושף בעורפו, או שמא ביידן נושף בעורפו של טראמפ, אבל מה כל זה צריך לעניין אותנו? לשיטתי, ביידן, אוהב ישראל גדול, ובעל ברית מחויב, היה מסייע לישראל, גם אם ממשלת נתניהו היתה ממשיכה לעמוד על שלה, ולא מקבלת מידי בוקר תכתיב חדש מעל הראש.
זה נראה בעיניי איום ונורא, שארה”ב החליטה עבורנו על ‘מדיניות ההצנחות’, הצנחות המזון מהאוויר לתוך עזה ובעקבותיה מדינות רבות מצניחות מידי יום מעל ראשינו סיוע הומניטרי לתושבים. מדוע אין סיוע מקביל לחטופות ולחטופים? מדוע כל מדינות העולם ממשיכים להתעלם מחטופינו הנמקים במנהרות החמאס? החוקים אינם חיים עליהם? איש לא חס על חייהם?
אני בעד הזרמת סחורות לכל מי שאינו חמאסניק, אני נגד קבלת החלטות מעל ראשו של ראש ממשלתנו.
אני מבין לגמרי את חוסר אהדתו של ביידן את נתניהו. דעותיהם שונות ורחוקות כרחוק מזרח ממערב, אבל האם היפוכי הדעות ביניהם אמורים להעניק ליחיא סינוואר פרס אדיר מאין כמוהו, בדמות נמל ימי?
במעשהו זה מגיש ביידן לסינוואר, הרוצח, האנס, הטרוריסט הנאלח, שהוא, ביידן בעצמו כה מתעב, על מגש הכסף, את דמות המצביא הגדול שייכנס לדפיי ההיסטוריה, כפורץ המצור הגדול על עזה הנצורה, וכך יצטרף סינוואר לשמות של מצביאים כמו ג’ינגס חאן, נפוליאון בונפרטה, יוליוס קיסר, יו ניים איט, ועל מה ולמה? זה מה שמגיע לחללי צה”ל? לפצועים המדממים נפשית ופיזית? לנאנסות ולנאנסים שנחטפו ממיטותיהם, שגופותיהם בותרו באכזריות כה רבה? לחטופות ולחטופים שמשלמים מחיר יום יומי על לא עוול בכפם?
העולם הולך ומשתנה לנגד עינינו והפזמון המוכר של ‘העולם כולו נגדנו’, שוב הופך רלוונטי מתמיד, ולא מעט באשמתנו. זה מדאיג אותי מאוד, ואיני רואה שום פתרון באופק. בעבר תמכתי בפתרון שתי המדינות, שכה חביב על ג’ו ביידן. אחרי ה-7 באוקטובר, הפתרון הזה שווה כקליפת השום. אין בו דבר ממשי, למעט בריחה לפתרון שאינו קיים בעצם. משם, מארה”ב הרחוקה, נראה כי הכרזה רשמית וטקס כלשהו על מדשאות הבית הלבן, הוא בבחינת ‘מטה קסם’, שלמחרת ההכרזה על ה- two state solution, נחייה זה לצדו של זה, באהבה גדולה, בהרמוניה ובכבוד הדדי.
ממש לא. זה לא יקרה.
אני מוכרח גם להודות, אינני רואה פתרון חליפי לשתי המדינות, ובכל זאת. אם נצליח למגר את יכולות החמאס כולן, גם אם לא את החמאס כולו, אם נצליח לפרק את החמאס ברפיח, ובמקביל לכונן שלום עם ערב הסעודית, על כל משמעויותיו, אם ניתן יהיה לבנות פה סוג של פרלמנט משותף בינינו לבין ירדן, מצרים וסעודיה, שכולל בתוכו אנשי צבא וביטחון מכל הצדדים, פרלמנט שיתכנס וידון בבעיות אזוריות משותפות באופן רציף, מן גוף שיעמוד לצדנו ברגע שמלחמה חדשה תיכפה עלינו ולא נידרש להשיב את השגריר ולגרש שגריר, או אז אראה בכך סיכוי לשלום יציב ובר קיימא בינינו לבינם, אבל אני יודע שהדברים שכתבתי זה עתה, ייתפסו כנאיביים, ואני מסכים שהם אכן כך.
איני מכליל את כל הערבים כשונאי נפשנו. מתהלכים בינינו כאלה הרוצים שלום אמיתי, אבל אני מסופק אם ביום הדין הבא, כשמלחמה הדומה באופייה למלחמת ‘חרבות ברזל’ תחזור חלילה, הפעם במהדורה נרחבת יותר, האם יקום כוח ערבי פנימי, כזה שימנע זאת, ולצערי התשובה היא לא, זה לא יקרה, ולו רק בגלל החשש של אותם רחמנים להגן עלינו, פן יבולע להם, וכבר ראינו כיצד לפני ארבעה חודשים, ניסו בטייבה, וגם הצליחו לפגוע בעלא, תושב המקום, שתרם 50 זוגות אופניים למפוניי הקיבוצים והעסק שלו נשרף כליל בידי תושבי המקום, ושינה מיקום לכפ”ס.
עלא אינו היחיד. במהלך ימי הלחימה הנוכחית התגלו לא מעט נקודות אור, בדמותם של משפיענים ערבים, שעמדו לצד ישראל והתגייסו למאבק בדעת הקהל תוך שהם מתראיינים בגלוי ובאומץ רב ברשתות השונות ברחבי העולם, כיצד בדואים מרהט, ממשפחת אלקרינאוי יצאו מביתם לקיבוץ בארי והגנו על המקום ותושביו בחירוף נפש, ותוך שהם מצילים תושבים ממוות ומסכנים את חייהם שלהם.
אלה בהחלט תופעות מעודדות מאוד, אבל לצערי הרב, הן שוליות ולא יחזיקו מים ביום פקודה שיבוא ממטה מחליפו של יחיא סינוואר בעזה.
יחד עם זאת, חשוב לנו לדעת מי יהיה מחליפו של בנימין נתניהו, הרבה יותר חשוב מאשר מי יהיה מחליפו של סינוואר. מנהיג אמיץ, בעת שלום או בעת מלחמה, עם חזון ברור, ללא סטייה מהקו שיתווה לעצמו, צנוע, ישר דרך, שרואה את טובת המדינה לפני טובתו האישית, זה בגדול המנהיג שראוי לעם היפה שלנו.
סביבו, הייתי רוצה לראות כנסת חדשה ושרים חדשים, שרבים מהם יבואו מאותם מילואימניקים, שביום פקודה עזבו את בני משפחתם, את עסקיהם הפרטיים ואת מקום עבודתם, ויצאו להגן על כולנו ולמשך חודשים רבים. חלקם לא שבו משדה הקרב. את הגרעין של אלה ששבו, מלווים בזכרם של אלה שלא, אני רוצה בכנסת ובממשלת ישראל הבאה. ימין ושמאל. את כולם אני רוצה, בתנאי שיהיו ציונים, אוהבי המדינה ולא אויביה.
פחות פוליטיקה, יותר אינטגריטי. כולנו נרוויח מכך.
