יג באדר ב התשפ"ד
23.3.2024
כניסת השבת בירושלים: 17:16
יציאת השבת בירושלים: 19:29
פרשת השבוע: פרשת "ויקרא – שבת זכור"
"וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶֽם" (ויקרא א', א-ב).
כך מתחיל ספר 'ויקרא' – הדרך להתקרב אל אלוהים היא נתינה – הקרבת קורבן. דרך נוספת שהאלוהים בוחר ללמד את האנושות לתת מעצמה, כדי להתקרב. הסוד לבניית קשר מיטבי ועמוק עם הקרובים לנו היא סוד ההקרבה. לוותר על הרצונות שלנו מול האחר, להקריב את אזור הנוחות שלנו, את ההרגלים שלנו ואת נטיותינו הטבעיות. כדי לחוש קרוב לאלוהים יש צורך להעלות קורבן מן הבהמה, הבקר ומן הצאן. ובעת ההקרבה נעשית עבודה נפשית קשה; האדם המקריב עובר תהליך של הקרבה מפנימיותו ומנפשו – כך יתקרב אל האל, וכך יתחנך להקריב מעצמו לזולת.
פרשת 'ויקרא' – פרשה קשוחה ומאתגרת. אחרי גל של אירועים לא פשוטים במדבר, התגלויות, מחאות, תחושות של איבוד הדרך והביטחון. אחרי למידה חדשה של חוקים וציוויים, אז באה לה שורת חוקים הנוגעים להלכות הקרבת קורבנות. והציוויים מלאי ויזואליות של שחיטה ודם, שרפה וצליה, נתיחה לנתחים, פשיטת עור וחשיפת קרביים. פעולות כוחניות ואלימות, טיפול לא שגרתי בהרג הבהמה והצאן. זה תהליך ההקרבה. בגילוי הביטחון והאומץ להתמודד עם סוג של אכזריות, תוך כדי הפנמת התודעה שבהתקרבות האדם לאלוהים. הקרבת הקורבן היא הכלי לקדם את המטרה העיקרית של המשכן – חיזוק יחסיו של האדם עם הקדוש ברוך הוא.
ספר שמות הסתיים בבניית המשכן, על כל ציודו ועכשיו הזמן להשתמש בו. ספר ויקרא נפתח בפרשה שהיא מעין מערכת הפעלה – מה עושים עם המשכן. את קורבן הנדבה, יביא כל אדם בכל עת שיחפוץ; את קורבן החטאת והאשם, יביא אדם שעבר על אחת מהמצוות. קורבן הנדבה מדגיש את תכלית המשכן – להשריש את חווית מעמד הר סיני, הכרת עשרת הדברות והחתירה לקיומן ומימושן עד סוף כל הדורות. להקרבה מתוך התנדבות מצטרפת תמיד תפילת הבקשה לסליחה ולכפרה על עוון, החטא והבגידה שבמעשה עגל הזהב.
הרמב"ם טען שלמלאכת הקרבת הקורבנות, לא היה ערך אמיתי בפני עצמו וכי האלוהים ידע שבאותם הימים בני ישראל, שהיו עד לא מכבר עבדים במצרים, היו מורגלים בהקרבת קורבנות לאלילים. על כן' תפקיד הקורבנות היה לעקור את העבודה הזרה, בכך שעבדו את אלוהים באותו סגנון המוכר להם מהעבר. לשיטתו של הרמב"ם, אלוהים בחר לא לנתק לגמרי את העם מהרגליו ומדרכיו השגורות. אך בחוכמתו ובבינתו האינסופית בחר לתעל את מיומנותם במעשים פגאניים אלה, כדי לכפר על מעשיהם הרעים ולהתקרב אליו. כמובן שגישה ותפישה זו קוממה מתנגדים שיצאו נגדה בחריפות.
הריטואל הדתי הספציפי הזה, ממש לא רלוונטי לחיינו אנו. בימינו כל מי שנחשב קורבן הוא נטול כוח וחסר אונים. תודעת קורבן היא המקום הזה שאתה מאמין שהחיים/ סיטואציות/ אנשים מסוימים עשו לך דבר מה שבעטיו אתה אינך מצליח. לרוב, האצבע המאשימה תופנה כלפי ההורים שלא נתנו מספיק אהבה, ביטחון, עזרה כלכלית וכד'. או שהאשמה תוטל על בן/בת זוג, חבר, בוס, גנטיקה או מצב פיזי. זה המקום בו אנו מאשימים מישהו במר גורלנו. זה המקום בו אנו מתקרבנים, מרחמים על עצמינו וחשים שנעשה לנו עוול.
בסיטואציה כזו, יש חובה להתבגר, לקחת שליטה על החיים שלנו וליצור לעצמינו את המציאות המיטבית ביותר שאנו יכולים. לצאת מתודעת הקורבן ולהיכנס לתודעת היוצר שזה המקום אליו הוא שואף להגיע. זמן הגאולה כבר כאן, ככל שניקח אחריות על עצמנו ועל מעשינו, נתעורר ונסכים להתעלות מעל אשליית החומר, נשתחרר מתחושת הקורבן – והחדש ירענן את חיינו ויגרום לנו תחושת רווחה והקלה.
ובימינו טרופי המלחמה, התגלו ונחשפו כוהנים חדשים – אנשי זק"א. הם אלה המשמשים בקודש בימינו. וזאת דווקא ע"י ירידה אל תהומות הזוועה. ההתמודדות הזאת, בין יראת האל לאימת המוות, מחייבת יצירת דפוסים טקסיים שונים, נורמות ריטואליות שמכניסות את ההתנהלות למסלולים קבועים וכך הם נסבלים. כך למשל, טוען תומר פרסיקו, אם על פי ההלכה יש לשטוף ידיים ביציאה מבית הקברות, שכן יצאנו ממקום טומאה, הרי שאנשי זק"א שוטפים ידיים בכניסה לזירת פיגוע. עליהם להיטהר שכן הם עוברים ממקום קדוש פחות למקום קדוש יותר. (מתוך המאמר "עבור אנשי זק"א, ראש המחבל המתאבד הופך לפרס עם תפקיד כפול", מוסף הארץ, 6.3.2024).
על המתח בין בעלי החיים, מי הולך להיות קורבן ומי נשאר חופשי, כתב אהרון צייטלין את שירו הידוע "דונה, דונה". צייטילין מביא בשיר את ראייתו ותפישת החיים של המובל להקרבה ואולי נותן לו גם עצה מועילה.
דונה דונה
מילים: אהרון צייטלין
לחן: שלום סקונדה
תרגום: נחמה הנדל
עגל רך קשור בחבל
על העגלה מוטל
ולמעלה בשמיים
עפרוני ממריא אל על
רוח סתיו צוחק לו, צוחק ומתהולל
צחוק הוא צחוק מבוקר אור
ועד חצי הליל
דונה, דונה…
למה זה תבכה?
אומר איכר לעגל המוטל
לו צימחת שתי כנפיים
והמראת גם אתה
רוח סתיו צוחק לו, צוחק ומתהולל
צחוק הוא צחוק מבוקר אור
ועד חצי הליל
דונה, דונה…
עגלים בלי דעת למה
אל הטבח הולכים תמיד
ואשר ליבם לחופש
ממריאים כעפרוני
רוח סתיו צוחק לו, צוחק ומתהולל
צחוק הוא צחוק מבוקר אור
ועד חצי הליל
דונה, דונה…
