מן המפורסמות כי הביטוי “לירות בשליח” הינו ביטוי מטאפורי המתאר מעשה של הטלת אשמה על אדם שנשלח להעביר מסר, שמאכזב את מקבלו, או פגיעה בשליח כנקמה בשולח. נזכרתי בביטוי זה לאחר פרסומו של טורי האחרון, שכן “זכיתי” לקבלת תגובות שנעו על הספקטרום של אכזבה מרה ובאסה כבדה, לבין חרפות וגידופים שהעדינה ביניהן היתה “אתה עושה מכירת חיסול של המועדון תשקיעו ת’כסף ותשמרו על השחקנים שלנו”, וזאת רק על רקע הערכתי ביחס לשחקנים שימכרו.
כלל המגיבים לי הינם אנשים נבונים וחכמים, שבמהלך חיים הרגיל מקבלים החלטות ענייניות חדות ושקולות אבל כשזה מגיע למועדון הכדורגל אותו הם אוהדים וואלק השכל “עף מהחלון”.
תהיתי ביני לבין עצמי מה גורם לנו אוהדי הכדורגל לחוש כך? כמדומני הדבר נעוץ בהשקעה הרגשית הכבירה שמשקיע כל אוהד, על נגזרותיה ומכך עולה תוצאה זו. אנחנו מלווים אותם מגיל נוער ומנסים לחזות מי השחקן הבא שיהא מוכשר דיו כדי לשחק בקבוצה הבוגרת, אנחנו יודעים מתי יום הולדתם ושולחים להם ברכות כדי לשמחם ולתת להם תחושת שייכות. אנחנו עוקבים בחשש אחר כל שחקן מועמד אלינו, שחותם אצלנו ומרגישים שמחה על שהואיל לבחור בנו. אנחנו שולחים את ילדינו או בעצמנו כדי לקחת את חתימתם או מזכרת אחרת, אנחנו מצטלמים איתם מחובקים, וחברים דואגים “לארגן” לנו ברכה מצולמת ליום הולדתנו.
הנקודה הכי חשובה, אנחנו מעודדים אותם כל משחק כל המשחק, וכשהם מצליחים, אנחנו חשים שתרמנו להצלחתם ולהצלחת המועדון. בקיצור יש כאן מערכת משפחתית או אהבה בנוסח פוליאמוריה, אנחנו פשוט אוהבים אותם על רגעי האושר שהסבו לנו וכשהשחקן עוזב נשבר לנו הלב.
לעומת תועפות הרגש שתיארתי, שחקני כדורגל רואים עצמם כמי שזהו משלח ידם, משל היו עובדים בחברת הייטק וככאלה מעוניינים למקסם את גובה שכרם וקידומם המקצועי. ליבי עם רגש האוהדים זה ברור, אבל בד בבד הבנתי כי “בשוק העבודה” הציני בו אנו חיים הרגש לא ישחק תפקיד.
כפי שצפיתי ניצחנו את פ”ת במשחק שסיים סופית – כן אני יודע שחסרות עוד 2-3 נקודות להיסטריים שבינינו – את הישארותנו בליגה. לראשונה העונה עמדה פורטונה לצדנו, ותודה לרז שטיין, ויצאנו עם הנקודות במשחק בו היינו טובים משמעותית מהיריבה, אבל מציע לזכור שמדובר בקבוצה שספק בעיני אם היתה מצליחה בליגה הלאומית.
המשחק עצמו היה מהנה רווי מתח ועניין, אך ניתן לקחת ממנו רק מספר תובנות בודדות: כארם אם ימשיך בגרף ההתקדמות שלו ימצא עצמו מהר מאוד בקדמת הבמה של הכדורגל העולמי.
3 בעיטות אחד עשר מטרים מוחמצות מתוך 6 שנפסקו לזכותנו העונה – די דומה לאחוזים מהעונשין שהיה קולע שקיל אוניל בזמנו ומגוחך באותה מידה – זה הרבה הרבה יותר מדי ויש לתת את הדעת על כך. גלזר, למרות שהוא בחור חמוד חיובי באמת חמד, פשוט לא מספיק טוב ונצטרך לשדרג את עמדת הבלם השלישי ע”ע השער הראשון של פ”ת. ואיך הצליח ילה דוין להחמיץ החמצה כה מסמרת שיער שקולה לדעתי להחמצתו של משה ביטון בזמנו, רק לו הפתרונים, מזלו/נו שלא הפך ויראלי.
כנהוג במחוזותינו יש לערוך סיכום עונה בתום העונה הסדירה, כך אפעל גם אני אך לא בדרך הקטגוריות הגנריות שלטעמי מפספסות את העיקר אלה, בתקווה שלא אאכזב את 3 קוראי הנאמנים, אייצר קטגוריות משלי.
נקודות האור:
תחילה אבקש לשבח את זיו אריה שי אהרון וכלל הצוות המקצועי, לא קל לדבוק בדרך, להמשיך להשקיע עבודה סזיפית לחטוף סנוקרות מדי שבת, לתקן לעבוד וליפול על הגבות עד הגעה לפתיחת העונה הגרועה בהיסטוריה של המועדון 2 נקודות מ-27 אפשריות ועדיין להמשיך להאמין בדרך מבלי “לשבור את הכלים” עד הבאת הקבוצה למצבה היום. בורכנו בהם.
נועם מלמוד זה נס גלוי לטעמי, ממצב של “גמר עם כדורגל” למצב שהוא כה משמעותי בהחזרת המועדון לפסים ראויים פשוט מדהים. רק נקווה שנזכה ליהנות ממנו לפחות עוד עונה.
אופק ביטון הברומטר של הקבוצה הלידר, אין די סופרלטיבים להרעיף עליו, השפעתו בחדר ההלבשה, החיוביות עם האוהדים, החיוך הנצחי וההומור ומעל לכל היכולת הנהדרת כל שנותר למחוא כפיים.
שחר פיבן הגיע עם ים ציפיות, עמד בהן ואף עלה עליהן, חבל שנפצע ולא הפקנו ממנו עונה מלאה, אין לי ספק כי נפיק ממנו המון בעונה הבאה.
סדריק אחד המשתפרים הכי גדולים העונה, מודה גרם לי לאכול ת’כובע, לא חשבתי שיש לו את זה, התקדם נהדר ואם ימשיך כך, בטח בהתחשב בגילו הצעיר, צפויות לו גדולות ונצורות.
פרדה משחקן סגל משלים, לקח את ההזדמנות בשתי ידיים והפך לאחד השחקנים המבוקשים בארץ, הצליח לעבור את המכשול המנטלי והפגין יכולת שהצליחה להשכיח את גוני, אין מחמאה גדולה מזו.
אגבדיש הפגין גרף התקדמות נהדר, משחקן שחלק מהאוהדים שלחו אותו לנורדיה, הפך לבאנקר בהרכב שכל האוהדים נשבעים בשמו ואין מה להוסיף. כמי שמכיר את יכולותיו אומר שזו רק ההתחלה וטמון בו כישרון עצום שעוד ניווכח בו.
אלמגור שיחוק השנה, השחקן הכי יקר שנרכש אי פעם ע”י המועדון פרע שטרות מהרגע הראשון כישרון אדיר.
כארם וקאסה שנמכר בסכום שיא, לא תוכננו לשחק בבוגרת כלל, לקחו את ההזדמנות שניתנה להם ופרצו פריצה מטאורית, וואו.
חלשים אין תמורה בעד האגרה:
תקציב שכר השחקנים של המועדון העונה עומד על כ- 10 מיליון שקלים, כ-35% מנתח תקציב זה משולמים לחוזז, יאו ופיבן בהלימה מהיקר יותר לפחות. מצטרפים אליהם באצ’ו, אלטמן, נידם שהיו אמורים להוות שחקני הרכב בתחילת הדרך וזמיר שלא לקח אף הזדמנות שניתנה לו, שכרם מהווה “רק” כ-15% מתקציב שכר השחקנים בפרפרזה לשיר הגשש: מי שחושב שקיבלנו תמורה לשכרם שיקום, אף אחד לא קם….
ירוק אבל כדאי:
קפיטה, דהן ורויזמן, שלושתם הפגינו “ניצוצות” של כדורגל איכותי לצד היעלמות טוטאלית, צריך להמשיך איתם.
אניגמה:
ילה דוין חידה בעיני, מצד אחד מפגין את כל הכישורים שנדרש מחלוץ מצד שני נראה שחסר לו את “הרוע” החיובי שנדרש מחלוץ, צריך להמשיך רק כדי לראות אם יצליח לפרוץ.
רגרסיה:
אין ספק שאדליי חווה העונה ירידה תלולה ביכולת, אבל מדובר בפוטנציאל ענק שחייב להתפרץ. יחד עם זאת, העליהום עליו רחוק מלהיות מוצדק. ויתור עליו לעונה הבאה יהא בכייה לדורות, אחרי כל שכר הלימוד ששילמנו עליו צריך עוד סבלנות כדי לקטוף את הפירות.
נפילות כואבות:
מעטים זוכרים כי בתחילת העונה הוחתם במועדון בן אז’ובל ושוחרר עוד בטרם נסגר החלון, החתמה מוזרה בלשון המעטה. לכישלון זה ניתן לצרף כישלון חרוץ נוסף בדמותו של אמיר אריאלי שהובא “כנועם מלמוד הבא”, עוד במחנה האימון הבין הצוות המקצועי את הטעות – איזה מזל היה לנו שתיירי ג’ייל הבריז ויכולנו להשתמש בשכר שיועד עבורו להחתמת פיבן – וביקש לשחררו. אליהם מצטרף סוני – הבדיחה העצובה ביציע “הבטיחו סוני, גג קיבלנו סאניו” – מזר לא זול המגיע בינואר מצופה תרומה משמעותית מיידית, זאת לא קיבלנו.
בשל פגרת הנבחרת נתראה בטור הבא, יאללה הפועל!!!
