מסכות.
התיישבתי לכתוב על פורים, כשהראש והלב עדיין אי שם בשמחת תורה.
המשפט שחוזר על עצמו השבוע – כל המסכות הורדו. עצרתי וחשבתי, האם הן אכן הורדו, האם זו התקופה שחשפה את פרצופנו האמיתי?
אני מודה שחצי שנה במטה משפחות החטופים, זו חווית בועה שלא משקפת את מה שקורה כאן בחוץ.
אני מרגישה שישנתי 6 חודשים והתעוררתי שוב ל-6.10.
אם בעבר נחלקנו לשני מחנות, היום יש קבוצת אמצע קטנה של משפחות, שרק רוצה את יקיריהן חזרה בבית.
כל מחנה מושך לכיוון אחר.
כל מחנה רוצה לחתוך מהקרדיטים.
אין אחדות, אין הזדהות, רק פוליטיקה ואגו.
המפסידים הגדולים הם 134 חטופים, שאם לא נתעורר ומהר, הם לא רק ייעדרו מפורים, הם גם לא ישבו סביב שולחן ליל הסדר.
עם המחשבה המבעיתה הזו, אסכם שאולי מסכות זה לא כזה דבר נורא.
