כניסת ויציאת השבת – פרשת "צו": כך נשמור על אש התמיד

כ באדר ב התשפ”ד

30.3.2024

כניסת השבת בירושלים: 18:21

יציאת השבת בירושלים: 19:34

פרשת השבוע: ”צו”

 

תורה שלמה היא תורת העולה. מסכת ענקית וארוכה של חוקים הקשורים בטקס העלאת הקורבן. ולאחר שניסו אהרן ובניו הכוהנים לזכור את תורת העולה, עמדה בפניהם המשימה הבאה בתור: לזכור את תורת המנחה, שגם היא כללה חוקים, ציוויים ופרטים מרובים. כך התמסרו ללמידת תורת החטאת, תורת האשם ותורת זבח השלמים. בבת אחת ובתנופה נמרצת פוקד אלוהים ומצווה על עשייה דקדקנית וקפדנית – והוא זוכה להקשבה מלאה ולדיוק אשר בו חפץ. וההוראה המקודשת ביותר, עד עצם ימינו אנו, היא "אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה" (ויקרא ו',ו).

המזבח נמצא בליבו של כל אדם. והאש – אש ההתלהבות, אותה אסור לכבות. אש המלובה ממחשבות חיוביות, מאהבת האדם ומכוח והעוצמה באמונה. אלה ועוד הם גחליה הלוחשים. זאת הדרך לשמור על התורה, לקיים את מצוותיה וחוקיה והיא תהיה "עץ חיים למחזיקים בה". זהו המזבח הרוחני של עם ישראל.

ומי שמר על אש התמיד במשכן? הכוהנים! הם האחראים לשמור על בעירה תמידית. כיום, על כולנו לשמור על אש התמיד שבתוכנו, אש הקיום, האהבה, היוזמה והיצירה. זהו ציווי אלוהי לשמור באומץ ובגבורה על ערכי העם הזה, שהכיר את אש התמיד שאיננה נכבית לעולם.

ובחומר רוחני זה, נבנה מזבחם הראשון והחלוצי של אהרון הכהן ובניו. מזבח שנבנה עפ"י הדרכה מפורטת, לא מוכרת ומעוררת שאלות רבות. כל מסע ההיכרות המאתגר והכולל סוגי קורבנות וטקסים ייחודיים,  הפך במשך אלפי השנים למסע של למידה, מסע חיים רוחני של ידע וצבירת ערכי דת של אהבת האל, אהבת הזולת ומימוש עשרת הדברות. החוקים נשמרו בליבנו אלפי שנים, עברו מדור לדור ולא קהו. כזה הוא, למשל, הציווי החשוב שאין לאכול או לשתות מדמו של הקורבן: "כָּל־נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל כָּל־דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ" (שם, ז', כז).

במהלך הפרשה ולאורך ספר ויקרא רואים הדגשה גדולה על איסור אכילת הדם ועל החובה המיוחדת לכסות אותו. לפי הרמב"ם, איסור זה נועד להסיר לחלוטין את סממני העבודה הזרה ולמחותה מן העולם. עובדי אלילים שנהגו לשתות את דמה של הבהמה, כדרך להתחבר לאלילים, הטביעו את חותמם, לזמן מה, במעשיהם של בני ישראל, בטרם קיבלו את התורה.
הרמב"ן מביא זווית קצת שונה – הדם מבטא את נפש בעל החיים ואף שאנו מותרים לאכול את בשרם, אין לנו לאכול את נפשם. הדם הוא הנפש. וכדי שלא על נפשנו מנפשה של הבהמה, חל איסור על אכילת הדם.

לדעת הרב קוק, איסור על אכילת הדם הינו איסור מוסרי שהעולם צריך לשאוף אליו. מצוות כיסוי הדם ואי אכילתו פותחת לנו, לשיטתו, צוהר גדול להבנת קיום המצוות הבאות לחנכנו להיות מוסריים, ישרים, הוגנים ומותרים מן הבהמה שאוכלת את טרפה על דמה.

זוהי אש התמיד שבוערת בכל לב יהודי. בכל בית כנסת בימינו, סמוך לארון הקודש ישנה תזכורת לאש התמיד – מנורה הדולקת מיום היווסדו של המשכן קט ועד ניצחו. בישראל קיימים מספר מוקדים בהם בוערת אש התמיד: ברחבת הכנסת – גלעד לזכר חללי מערכות ישראל, בכיכר רבין – לזכרו, ביד ושם – להנצחת שישה המיליונים וזיכרון השואה. כאמור: "ואש התמיד לא תכבה" ותהיה מוזנת מחיבור אין סופי ללמידה, עבודה, לתורה ולמצוות.

זה הדלק – דלק התלוי אך ורק בנו-בני האדם. מקורו בתוכנו ואותו ננחיל לדור הבא אחרינו ונלמדם: אש התמיד היא זאת הנוצרת מתורה, עבודה וגמילות חסדים, והיא הנדבך האיתן עליו עומד העולם,

על שלושה דברים הבונים את עולמו של הדייג, האיכר, האומן והאדם הפוקח את עיניו, כתבה לאה גולדברג את שירה "על שלושה דברים", בו תיארה את המבנים והגחלים הרוחשות והלוחשות של אש התמיד בעולם האנושי, המייצג במקצת את עולמם של בני האנוש.

על שלושה דברים

מילים: לאה גולדברג
לחן: אריה לבנון

אמר הדייג היורד לים
על שלושה דברים העולם קיים-
על מי הימים,
על חופי היבשת
ועל דגי המצולה העולים ברשת.

אמר האיכר המוביל מחרשה :
עומד העולם על דברים שלושה-
על אדמת השדות
על גשמי שמים
ועל לחם מוצא בזיעת אפיים

אמר האמן בביתו הבודד
על שלושה דברים העולם עומד:
על ליבו של אדם,
על יפי הטבע,
על ביטוי הדברים בצליל וצבע.

אמר האדם הפוקח עיניו :
עושרו של עולם מה נפלא ומה רב-
בוקר בוקר נלכד בלבי כברשת
העולם ומלואו,
המצולה היבשת, ואורות וצללים
וחגים וחולין,
ומילים וצלילים ושדות שיבולים
וכל צבעי הקשת