כז באדר ב התשפ”ד
6.4.2024
כניסת השבת בירושלים: 18:26
יציאת השבת בירושלים: 19:39
פרשת השבוע: פרשת ”שמיני”
שמונה ימים נמשכו חגיגות חנוכת המשכן החדש. וביום השמיני: קרא משה לאהרן ולבניו ולכל זקני ישראל, להקריב קורבן חטאת ואת קורבן העולה המיוחדים לו, וכן את יתר הקורבנות עבור העם. בניו הכוהנים של אהרן משתתפים ועוזרים בעבודת הקודש. כאשר יצאה אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את הקורבנות, הבין העם והבינו משה ואהרן ובניו הכוהנים, כי אלוהים שבע רצון.
ואולי ברגעים קדושים אלו, נולדו מחיאות הכפיים ונמחאו לראשונה – האירוע מסתיים בדרמטיות ענקית – במענה חיובי של האל – מענה המשרה ביטחון ומבטיח הגנה, תקווה ואושר. אך, למרבה הצער, גם הטרגדיה רצתה לקחת חלק בחגיגות המשכן – והיא חוגגת את שלה. שני בניו של אהרן, נדב ואביהוא, מקריבים לפני ה' "אש זרה", קורבן שלא נצטוו להקריב והם עצמם נשרפים:
"וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַֽאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃ וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַֽהֲרֹֽן׃ וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַֽהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת־אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵֽי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃ וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה" (ויקרא י', א-ה).
בלהט החגיגה והתרוממות הנפש על התפקיד החדש, המעמד הקדוש והשתתפותו של האל, נדב ואביהוא עוברים את הגבול. הם עושים מעשה שלא התבקשו לעשותו. מעשה של טירונים שעדיין לא הבינו את מהות הקדושה ומהותו של התפקיד הנשגב, העדין והמדויק אליו הוסללו. בו ברגע, מתנפצת לרסיסים החוויה האדירה והקסומה, ושני האחים הכוהנים, בניו של אהרן, מתכלים באש. מטרתם הייתה ראויה, להתקרב ולהקריב, אך הדרך לא הייתה עפ"י כללי הקודש.
לפי ר' נחמן מברסלב, הייתה זו מעין השתכרות – דומה למי שמתחיל לרקוד ולפזז תחת השפעתו של היין וריקודו הופך לריקוד של יצר. יצר זה, הוא ה"אש הזרה" – היין המשכר: "אבל מי שמרקד בהתלהבות היצר, זה נקרא חטא של נדב ואביהוא, שכתוב בהם (ויקרא י): "ויקריבו אש זרה". נדב ואביהוא, הם נצח והוד. והתלהבות שבקדשה, נקרא יין המשמח, שעל – ידו נמתקים הבכורות. ואש זרה, נקרא יין המשכר, התלהבות היצר. ושם יש, חס ושלום, אחיזה להחיצונים, אשר לא צוה אותם" (ליקוטי מוהר"ן – קמא סימן מא").
האלוהים, המכוון אותנו למעשים הנכונים, מתגלה כמחנך ששם גבולות מידיים וחד משמעיים לכל מעשה חסר גבולות, המתפרש כביטוי ליצר הרע ולחוסר משמעת. גם משה, הנביא הראשון והנבחר, נענש ע"י אלוהים כי פקפק ביכולתו והיכה בסלע במקום לדבר אליו, כפי שצווה. עונש כבד ולא מידתי קיבל משה – להוביל עם שלם במשך ארבעים שנה אל הארץ המובטחת ולא להיכנס אליה.
בשני המקרים לא הייתה הענות דווקנית לציווי; נדב ואביהוא העדיפו את המשמעות למעשיהם על פני המשמעת. עונשם בא ללמד את הכוהנים ואת העם שהציווי הוא העומד במרכז הפולחן והעשייה הדתית. התלהבות דתית אכן חשובה ובעלת משמעות, אך אינה מתקבלת כתחליף לחוסר משמעת והדרדרות התנהגותית. הדיכוטומיה הזו שבין ההתפרצות הספונטנית, נעדרת הגבולות וחסרת המעצורים, לבין המילה הכתובה והתיבות המוגדרות, היא המתח שבין הדבקות לבין החיים.
אותה דבקות במעשה ו-ויתור על הגבולות – זהו הפגם שהטיל דופי – לחרוג ממה שהתבקשת, להגדיש את הסאה ולתת חופש לחולשה האנושית וליצר. נדב ואביהוא לא ידעו שבקרת האל רצופה והדוקה וגובה מחיר כבד על כל סטייה. הם שילמו בחייהם. כך נולד נושא חשוב מאוד בתולדות חינוך האנושות – נושא הגבולות ושמירתם במסגרות החיים השונות אליהן אנו, כחלק מהיקום, מגיעים. מסגרות החיים – הבית, המשפחה, מוסדות החינוך, הצבא וכד', יכולות להיות מגבילות, מאתגרות, אבל גם ובעיקר יכולות להיות המקום הזה המיוחד והאישי של כל אחד ואחד מאיתנו, הנשמע לחוקים, לציוויים ולכללים. בתוך כל אלה יש מקום לחשיבה וליצירה, שתגרום לחוויה ראויה ומספקת.
פרשה שהמסר העיקרי בה הוא מסר המשמעת. בני אנוש שאינם נשמעים לחוקים, מגבלות, כללים וציוויים, נפלטים מן המסגרת אל עולם העלול לדרדר אותם ולמחוק את קיומם. מהדהד הקול: הישאר נורמטיבי ועשה את מה שביקשו – אל תסחף אל היותר מכך. כל המוסיף – גורע!! בתחומים רבים. או תפסת מרובה – לא תפסת!! והעוברים על החוקים והציוויים, צפויים לעונשים שונים ומשונים, מטילי אימה, נטולי מידתיות, אפופי שאלות ללא מענה – עונשים כבדים שאינם מתחשבים ואינם לוקחים בחשבון שום נסיבות מקילות.
"מי באש" של ליאונרד כהן, שיר מהאתולוגיה "שברים נאספים לשירה", שיר המתכתב עם הימים הנוראים, והשולח לינקים לכל אחד שעובר גבולות בעיניי האל, מובא כאן ומתבקש מאוד לשמוע גם את לחנו.
מי באש/ Who by fire
מילים ולחן: ליאונרד כהן
וּמִי בָּאֵשׁ, מִי בַּמַּיִם,
מִי לְאוֹר יוֹם, מִי לְעֵת לַיִל,
מִי בַּחֲרִיצַת מִשְׁפָּט, מִי בְּיִסּוּרִים מָרִים,
מִי בְּיוֹם אָבִיב זוֹהֵר־זוֹהֵר,
מִי לְאַט מְאֹד יִתְפּוֹרֵר,
וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹרֵא לִי?
וּמִי בִּמְעִידָה קְטַנָּה, מִי בְּכַדּוּרֵי שֵׁנָה,
מִי בְּעוֹל הָאַהֲבָה, מִי בַּחֲבָטַת אַלָּה,
מִי בָּרַעַשׁ, מִי בְּאַבְקָה,
מִי בִּגְלַל הַחַמְדָנוּת, מִי בִּגְלַל רָעָב פָּשׁוּט,
וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹרֵא לִי?
וּמִי בְּהַשְׁלָמָה שְׁלֵוָה, מִי בִּתְאוּנָה קְרוֹבָה,
מִי יָחִיד בִּבְדִידוּתוֹ, מִי אֶל מוּל בָּבוּאָתוֹ,
מִי בְּמִצְוַת גְּבִרְתּוֹ, מִי בְּמוֹ יָדָיו,
מִי אָסוּר בִּכְבָלָיו, מִי בְּכוֹחַ רַב,
וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹרֵא לִי?
And who by fire, who by water,
Who in the sunshine, who in the night time,
Who by high ordeal, who by common trial,
Who in your merry merry month of may,
Who by very slow decay,
And who shall i say is calling?
And who in her lonely slip, who by barbiturate,\
Who in these realms of love, who by something blunt,
And who by avalanche, who by powder,
Who for his greed, who for his hunger,
And who shall i say is calling?
And who by brave assent, who by accident,
Who in solitude, who in this mirror,
Who by his lady's command, who by his own hand,
Who in mortal chains, who in power,
And who shall i say is calling?
