ה בניסן התשפ”ד
13.4.2024
כניסת השבת בירושלים: 18:31
יציאת השבת בירושלים: 19:44
פרשת השבוע: ”תזריע”
במסע אל הארץ המובטחת, אל החירות והמעבר הלא פשוט מעבדות לחירות, צרור ואגוד הציווי האלוהי. דבר האלוהים חייב להיעשות. הגדרת הפעולה שבה אישה נעשית לאישה הרה, חייבת להישמע, גם אם היא צורמת והופכת אותה לחלק מהקשר הביולוגי – “אישה כי תזריע”: “וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָֽלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא” (ויקרא, יב’, א-ב).
בימינו, פסוק קשה זה, לא היה מתקבל באנחת רווחה ע”י מרבית הנשים בעולם. ולמרות זאת, ביהדות נשמר דבר האלוהים, סוגנן ורוהט בידי פוסקים והופנמו בו מצוות הטוהרה. החירות אליה נשאב העם, אינה מתמצה בשאיפה לשחרור משעבוד גרידא. החירות תיצור שחרור לנוכח המשעבד, אך איננה מעניקה למשוחרר חופש לנוכח עצמו.
בפרשת ‘תזריע’, הנשים, בדרך אל הדרור, אך כבולות בעול הטוהרה, באיום הטומאה ובאזיקי הנידוי וההרחקה.
קשה הוא המאבק לשחרור מעבדות פיזית, אך קשה שבעתיים המאבק לשחרור מעבדות רוחנית ומציוויי האל. שחרור משעבוד חיצוני מתגמל את האדם, אזיקיו נפתחים. שחרור משעבוד פנימי, לעומת זאת, מטיל על האדם אחריות ומחייב, בפרשת תזריע, את האישה היולדת לנשיאה בנטל אחר. וכך, כאשר היא מבינה שגם ההבדלים בחוקי הטוהרה מושתתים על העובדה האם תלד בן או בת, ומסעירים את רגשותיה ותחושותיה האישיים, זה המקום וזה המצב בו הועצמו כוחותיה והתחשל בה כוח הרצון והאומץ. כאן נוצקה בה דמותה העצמית.
המסע במדבר אינו רק מסע המתחולל בממדי הזמן והמרחב, אלא זהו גם מסע קיומי, האמור להעביר את האדם שינויים תפיסתיים, שינויי הרגלים, הכחדה של התנהגויות אליהן הורגל מאז יום היוולדו – מהלך שיהפוך אותו לאדם מאופק, מרוסן, מוסרי ואמוני. כל אלה יביאו לכינונה של חירות פנימית ורוחנית. וכך, כל אלה יגיעו גם לאותה אישה יולדת, שבמקום להתמסר רק לחוויית הלידה הקשה ולרך הנולד לו ציפתה, תתמסר לחוקי הטהרה והקרבת קורבן התודה לאלוהים.
ועוד אלמנט של שחרור נמצא בפרשה, חבוי כולו בפסוק אחד קצר: “וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ” (שם, ג). אומר על כך רבי עקיבא: ברית המילה, הפעולה בה משתחרר התינוק מעורלתו, היא המשחררת את האדם משעבודו לטבע האדיש; גופו אינו כבול עוד לתבנית שקבע לו הטבע. הוא מוותר על חלק זה מגופו למען הברית עם הקב”ה. כך עיצב מחדש את גופו והוכיח שאין הוא כפוף לטבע, אלא לבורא. ההבדל בין מהול לערל, אינו בעורלה שהוסרה, אלא בגוף שנשאר: גופו של המהול איננו עוד גוש טבעי של חומר, אלא גופו של עובד ה’, שקיבל דמות חדשה ולא נותר כבול לצורה שעימה נולד (מדרש תנחומא, פרשת תזריע – דברי רבי עקיבא לטענתו המתריסה על המילה של טורנוסרופוס, נציב רומא ביהודה, בונה העיר האלילית איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים).
ואכן, מצוות ברית המילה היא אחת המצוות הנשמרות ביותר בעם ישראל. גם בימים קשים ותחת איומי מוות ומלחמות, ביום כיפור ובימי שבת, בימי צום ומועד, מהלו ומוהלים אנחנו עם ישראל את בנינו.
האדם הראשון בעולם שעבר ברית מילה היה אברהם אבינו, והוא עשה זאת לפי בקשה מפורשת של אלוהים. בן 99 שנה מל אברהם את עצמו, את בנו ישמעאל ואת כל עבדיו. ואת יצחק מל בהיותו בן שמונה ימים.
לאחר מתן תורה, הפכה ברית המילה לחלק מתרי”ג המצוות בה מברכים “ברוך אתה ה’, אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”.
‘אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי לִפְנֵי אֱלֹהֵי אָבִי לִכְבוֹד חֶמְדַּת לְבָבִי אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא. זהו פיוט מרכזי לשמחת ברית המילה שחיבר ר’ דוד חסין, גדול פייטני מרוקו במאה ה-18. הציר עליו נשען הפיוט הוא דמותו של אליהו הנביא, המכונה מלאך הברית. הפייטן שוזר בתוך הפיוט את המדרשים השונים אודות אליהו הנביא – שלפי המדרש מגיע לכל ברית מילה בעם ישראל, ולכבודו מכינים ברוב הדרת קודש וכבוד את כסאו של אליהו הנביא.
אערוך מהלל ניבי/ ר’ דוד חסין
אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי לִפְנֵי אֱלֹהֵי אָבִי
לִכְבוֹד חֶמְדַּת לְבָבִי אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא
נָטַע הָאֵל בִּישֻׁרוּן חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן
אִישׁ מִגֶּזַע אַהֲרֹן מְשָׁרֵת צוּר מִשְׂגַּבִּי
