כניסת ויציאת השבת, פרשת השבוע – "אחרי מות": מי הזיז את יום כיפור שלי?
כו בניסן התשפ”ד
4.5.2024
כניסת השבת בירושלים: 18:45
יציאת השבת בירושלים: 20:00
פרשת השבוע: פרשת ”אחרי מות”
פרשה המסתיימת בפסוק: "וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י לְבִלְתִּ֨י עֲשׂ֜וֹת מֵֽחֻקּ֤וֹת הַתּֽוֹעֵבֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲשׂ֣וּ לִפְנֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א תִֽטַּמְּא֖וּ בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם" (ויקרא, יח', ל).
פסוק זה הוא למעשה המטרה אליה רוצה האל להוביל את העם; להתנזר לחלוטין מכל המעשים המתועבים שנהגו לעשות, להתנקות מכל שריד של מנהג פולחני פגאני שהיה מוכר להם, ולהתחיל להתמסר לטוהרה ולכפרה בדרך חדשה ומוקפדת.
והראשון שנדרש לנקוט באמצעי הטוהרה המדוקדקים הוא אהרן הכהן. שני בניו מתו לאחר הקרבתם את ה"אש הזרה", וגם אם רק לכאורה דבק בו שמץ מטומאתם, נדרש הוא, אביהם, להיטהר בגופו ובבגדיו, לדעת מתי בדיוק מותר לו להיכנס אל קודש הקודשים ואיך לקיים את חוקי הקרבת הקורבן.
בדרך אל המטרה הסופית הגלומה בפסוק האחרון, על העם לקיים כל ציווי וחוק העוסקים בקורבנות המיועדים לכפר על נפש האדם, על איסור אכילת דם, על כיצד, היכן ומתי לשחוט בעלי חיים ואיסור חד משמעי ומוחלט בנושא גילוי עריות.
"וְהָֽיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִי בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתֽוֹכְכֶֽם׃ כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ׃ לא שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הִיא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם חֻקַּ֖ת עוֹלָֽם" (שם, טז, כט-לא).
היום העשירי בחודש תשרי נקרא בלשון המקרא "יום הכיפורים" ומופיע בפרשה בהקשר של תענית, שביתה ממלאכה וקורבנות המוקרבים באותו יום.
יום כיפור הוא בעל משמעות רבה בחיינו האמוניים. רגשות עזים של כמיהה לסליחה ולכפרה מציפים אותנו ביום הנחשב לשיאם של הימים הנוראים. היום, המתואר בתורה, שונה מיום הכיפורים המוכר לנו, באופיו ובהתרחשויות המתנהלות בו. כפי שרואים בפרשה, הדגש ביום הכיפורים הוא על המקדש, על אוהל מועד ועל עבודתו של הכהן הגדול ביום זה.
בימינו, יום הכיפורים הוא יום של חשבון נפש ולב, יום של סליחה איש מרעהו ויום של כפרת עוונותיו של בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
בשונה מיתר המועדים, אין יום הכיפורים מקבל משמעות בהקשר לתופעת טבע כלשהי או לעונות השנה. הוא אינו מעוגן באירוע חקלאי כמו חג סוכות – חג האסיף, או חג שבועות – חג הקציר. יום הכיפורים עומד בפני עצמו, מנותק מכל הקשר של זמן ומרחב.
יום נצחי לדורי דורות: "…חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם" (שם, כג, לא). ובכך הוא יוצר מעגל שנה החוזר על עצמו – מעגל של חזרה נצחית לעולם ועד: "וְהָֽיְתָה־זֹּ֨את לָכֶ֜ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֗ם לְכַפֵּ֞ר עַל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִכָּל־חַטֹּאתָ֔ם אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה וַיַּ֕עַשׂ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה" (שם, טז, לד).
יום מרוכז לכפר על כל החטאים בזכות הקדושה העצומה שמכיל יום זה. והקדושה שורה בכל מקום בו התנתק האדם מעולם החומר. עבודת הנפש נעשית ברב מאמץ ביום זה. לכן הניתוק מהמזון – ולכן הצום. ויש גם קוד לבוש ליום מיוחד זה – הכל בלבן – כמלאכים.
וכלל חשוב מוכתב ומצווה על כל יהודי – לבקש סליחה מכל אדם בו פגע. סליחה זו חשובה וראויה מכל חטא או עבירה שעבר בקשר של האדם לאלוהים.
מה מוזרה העת בה נקראת הפרשה שתוכנה הוא יום הכיפורים, המתקיים בימינו בחודש תשרי ופותח את הסתיו.
יום הכיפורים בפרשה התרכז בפעולות מאגיות לכפרה וטוהרה. בימינו הדגש הוא להגיע למצב בו כל פרט ופרט באופן אישי מעבד את משמעות היום, נעטף ברוחניות ומנסה לחזור לטוהר הראשוני. ומה שחשוב עוד יותר לזכור, כבר ממוצאי יום הכיפורים וביום שלמחרת וביום שאחרי המחרת, כל אחד יקפיד על מעשיו האישיים, על תרומתו לחברה, על המקום הפתאומי הנקרה בדרכו לעזור לזולת, לשמור על לשונו וסבלנותו. להשתדל ולדבוק ביכולת להכיל התנהגות הציבור בו הוא חי, מתפרנס ומתקיים.
"אדון הסליחות", אחד הפיוטים העתיקים והידועים ביותר, שהפך לפיוט המזוהה ביותר עם מנהג הסליחה והכפרה, ששיאו מגיע ביום הכיפורים.
אדון הסליחות
מילים: מן התפילה
לחן: עממי
אדון הסליחות
בוחן לבבות
גולה עמוקות
דובר צדקות.
חטאנו לפניך
רחם עלינו
הדור בנפלאות
ותיק בנחמות
זוכר ברית אבות
חוקר כליות
חטאנו לפניך
רחם עלינו
טוב ומיטיב לבריות
יודע כל נסתרות
כובש עוונות
לובש צדקות
מלא זכיות
נורא תהילות
סולח עוונות
עונה בעת צרות
חטאנו לפניך
רחם עלינו
פועל ישועות
צופה עתידות
קורא הדורות
רוכב ערבות
שומע תפילות
תמים דעות
חטאנו לפניך
רחם עלינו