בתעשיית החדשות הישראלית, המאופיינת בעימותים חריפים ודיונים סוערים, אריק וייס מחדשות 13 הציג גישה שונה לחלוטין בהתמודדות עם איומים. במקום להיכנע לפחד או להשיב באגרסיביות, העיתונאי הוותיק בחר להפוך את האיום על חייו להזדמנות פדגוגית – בכך שלימד את המאיים האיראני את כללי הדקדוק העברי.
האירוע הסוריאליסטי התרחש כאשר וייס קיבל שיחת טלפון ממספר בינלאומי. המתקשר, שדיבר בעברית במבטא איראני בולט, לא חיפש עצות לגבי סיקור חדשותי אלא ביקש להטיל אימה: “אני מכיר אותך טוב מאוד, בקרוב אחסל אותך”, הצהיר. במקום להתחמק או לנתק, וייס האזין. המאיים לא הסתפק באיום על וייס עצמו והחליט להרחיב את היריעה לעבר משפחתו של העיתונאי. אך כאן נתקל בקושי בלתי צפוי – המילה “משפחה” בעברית. כשניסה לומר “אהרוג את משפחתך”, גילה שהמילה לא קלה כל כך לביטוי.
וייס, שכבר שמע איומים רבים במהלך הקריירה שלו, זיהה הזדמנות נדירה. במקום להגיב בפחד או בכעס, הוא החליט להשתעשע ועבר למצב “מורה לעברית”. “לא, אתה לא מבטא זאת נכון, אני אעזור לך”, הסביר לתוקף בסבלנות. “בוא אני אעזור לך, תחזור אחריי: משפחתך. אהרוג את משפחתך”.
התגובה הבלתי שגרתית של וייס מאירה באור מעניין את המתחים הגיאופוליטיים במזרח התיכון. בעוד שאיראן, אחת מאויבותיה של ישראל, משקיעה משאבים רבים בפעילויות עוינות, נראה שהשקעתה בלימוד השפה העברית על בוריה נותרה מאחור. האירוניה שבעיתונאי ישראלי המתקן את הדקדוק של סוכן איראני עוין לא נעלמה מהצופים, כאשר לאחר שהתוקף האיראני הצליח להגיד את המשפט בצורה נכונה וברורה ‘אהרוג אותך ואת משפחתך’, וייס השיב בחביבות משעשעת וקרת רוח: “הו, יופי, כל הכבוד. בהצלחה”.
למרות האופי המפתיע וההומוריסטי של האירוע, הוא מעלה שאלות רציניות. האם הניסיון לאיים על עיתונאים ישראלים הוא חלק ממערכה רחבה יותר נגד חופש העיתונות? האם השימוש בשפה העברית נועד להגביר את תחושת האיום האישי? ומעל לכל, האם תגובתו המקורית של וייס מציעה מודל חדש להתמודדות עם איומים – לא דרך עימות ישיר, אלא באמצעות חינוך והומור? בעולם שבו מתחים בינלאומיים קרובים לעיתים לנקודת רתיחה, האינטראקציה בין וייס למאיים מספקת רגע של הקלה קומית. היא גם מזכירה לנו שגם ברגעים האפלים ביותר, אנושיות, הומור ואפילו שיעור דקדוק קטן יכולים לשמש כאור בחשכה.
