'האח הגדול' בדרמה: גיא זוארץ נשבר בבכי בשידור חי

העונה החדשה של 'האח הגדול' יצאה אמש (ראשון) לדרכה כאשר המצלמות בבית 'האח הגדול' נכנסו לפעולה עם כניסתם של הדיירים הראשונים של העונה, נדמה היה שהטלוויזיה הישראלית מנסה לחזור למסלולה. אך במהרה התברר שהמציאות המרה מסרבת לשחק לפי הכללים. גיא זוארץ, מנחה התוכנית האהוב, עמד על הבמה כמו תמיד, אך משהו היה שונה. בעודו מסביר את החלטת רשת 13 לשדר את העונה החדשה למרות מלחמת חרבות ברזל, קולו נסדק: "ה-7 באוקטובר פגע בכל בית בישראל, גם בבית שלי. איבדתי את האחיין שלי, עילי, שנרצח במסיבת הנובה. הזמן לא ריפא".

הרגע המטלטל הזה, שבו מגיש בכיר שובר את "חומת המקצועיות" ומתמוטט בדמעות מול המצלמות, משקף את הדילמה העמוקה שעמה מתמודדת התעשייה. האם בעת שהמדינה מדממת, יש מקום לבידור? ואם כן, כיצד עושים זאת מבלי להיתפס כמנותקים או חסרי רגישות? כאמור, זוארץ התייחס לאובדן הכבד שחוותה משפחתו עם מותו של אחיינו, עילי ברעם ז"ל, אשר נרצח במסיבת הנובה בקיבוץ רעים על ידי מחבלי החמאס שביצעו את מתקפת הטרור הרצחנית בעוטף עזה ב-7 באוקטובר.

'האח הגדול', שכונה לא פעם "הבית של המדינה", ניצב כעת בחזית השאלה הזו. במשך שנים, שימשה התוכנית כמעין מראה למצב הרוח הלאומי, משקפת את השמחות והמתחים של החברה הישראלית. אך האם היא מסוגלת לשקף טראומה בסדר גודל של ה-7 באוקטובר? התשובה, מסתבר, מורכבת. בעוד זוארץ חושף את פצעיו האישיים, הוא גם מדגיש: "נראה בבית את ההתרגשות והגבורה". המסר ברור: גם בימים הקשים ביותר, הטלוויזיה יכולה וצריכה לספק רגעים של אור, של אנושיות.

אך לא כולם מסכימים. מטה משפחות החטופים יצא בקמפיין נגדי חריף: "האח הגדול חוזר. האחים והאחיות שלנו לא". עבורם, כל ניסיון לחזור לשגרה בידורית בזמן שיקיריהם עדיין בשבי, הוא בבחינת בגידה. המתח הזה משקף דילמה עתיקה בתקשורת: האם תפקידה לשקף את המציאות או לספק מפלט ממנה? בעבר, בתקופות משבר, שימשה הטלוויזיה כמקור לנחמה ואחדות. תוכניות בידור שודרו גם בזמן מלחמות, לעיתים אף מאזורי הלחימה, כדי לחזק את רוח העם.

אך ייתכן שמה שעבד במלחמות קודמות אינו מתאים לטראומה הנוכחית. ה-7 באוקטובר לא היה רק אירוע צבאי, אלא פגיעה עמוקה בתחושת הביטחון הבסיסית של הישראלים. כאשר כל אזרח יכול היה להיות קורבן, האם יש מקום לצחוק ובידור? גיא זוארץ, בדמעותיו, מציע תשובה מורכבת. הוא מראה שגם מי שנמצא בלב התעשייה הבידורית אינו חסין מפני הכאב. אך בה בעת, הוא מתעקש להמשיך, לראות בטלוויזיה כלי לחיבור ולריפוי.

בעידן של פיצול תרבותי ופוליטי, אולי זו בדיוק הפונקציה שהטלוויזיה צריכה למלא. לא להתעלם מהכאב, אלא להכיל אותו, לתת לו במה, ובכך ליצור מרחב משותף שבו הטראומה האישית הופכת ללאומית. בין אם 'האח הגדול' יצליח במשימה זו או לא, רגע השבירה של זוארץ כבר נחקק בזיכרון הקולקטיבי. זוהי תזכורת שגם בעידן של מדיה חברתית ותוכן אינסופי, הטלוויזיה עדיין יכולה ליצור רגעים מכוננים, שבהם האישי והלאומי מתמזגים לכדי חוויה משותפת.