האח הגדול בצעד דרמטי: השידור החי הופסק באופן מיידי

בדרך כלל, הדרמה ב"האח הגדול" מוגבלת למסך עצמו. אך אמש (שני), בתפר שבין תוכנית הריאליטי הבידורית אשר מטרתה לספק מעט אסקפיזם, לבין המציאות הישראלית הקשה של ימי מלחמת 'חרבות ברזל', נקלעה רשת 13 לסיטואציה בלתי אפשרית כמעט, המשקפת את המתח העדין בין אבל לאומי לשגרת חיים.

רגעים ספורים לפני השידור החגיגי של כניסת הדיירים החדשים, התקבלה הידיעה המזעזעת: ארבעה חטופים נרצחו בעזה – עמירם קופר, נדב פופלוול, חיים פרי ויורם מצגר, יהי זכרם ברוך, נהרגו בשבי החמאס. רשת 13 הגיבה מיד והודיעה על דחיית השידור – צעד שנראה מתבקש נוכח הטרגדיה, כאשר בהודעה הרשמית נכתב: "בעקבות האירועים האחרונים לא ישודר הערב החלק השני של אירוע הכניסה לבית האח הגדול. התכנית תוקלט ותשודר בהמשך".

אך בעולם הטלוויזיה, גם החלטה ערכית מייצרת דילמות. עם דחיית השידור, הדיירים החדשים כבר היו בדרכם לבית. יתרה מזאת, ערוץ 26 המשדר 24/7 מהבית עמד להציג את הדיירים עוד לפני השידור הרשמי, מה שהיה מקלקל את אלמנט ההפתעה. בצעד חסר תקדים, רשת 13 בחרה להשבית לחלוטין את ערוץ 26, תוך הצגת שקופית המבשרת על חזרה לשידור רק לאחר אירוע הכניסה. זו הייתה פעולה סמלית, מעין כיבוי הזרקורים בבית האח הגדול כאות אבל וכבוד.

אך הסוגיה הגדולה נותרה: האם נכון לשדר תוכנית ריאליטי קלילה בעיצומו של אבל לאומי? לאחר התלבטות, החליטה רשת 13 לשדר את החלק השני של אירוע הכניסה הערב (שלישי) בשעה 21:15. ההחלטה משקפת את המורכבות של החיים בישראל. מצד אחד, אובדן נורא ורצון לכבד את הנופלים. מצד שני, צורך עמוק להמשיך בשגרה, לספק רגעי הסחה והתרגעות לציבור המותש.

הסיטואציה עם "האח הגדול" היא מטפורה חיה לחברה הישראלית: בית שבו החיים נמשכים תחת עינה הפקוחה של המצלמה, גם כשהחדשות מחוץ לבית קודרות. לפעמים בוחרים להשבית את המצלמות כאות אבל, אך בסופו של דבר, הן נדלקות שוב – כי החיים, כמו השידור, חייבים להימשך. אם יש לקח מאירועי אתמול, הוא שאין נוסחה קבועה לאיזון בין אבל לשגרה. כל מקרה נשקל לגופו, בזהירות ורגישות. בעולם הטלוויזיה, כמו בחיים עצמם, אנו מנווטים בין רגעי כאב לרגעי שמחה, תמיד זוכרים את האובדן, אך גם מתעקשים על המשכיות.