טז בסיוון התשפ”ד
22.6.2024
כניסת השבת בירושלים: 19:12
יציאת השבת בירושלים: 20:31
פרשת השבוע: פרשת ”בהעלותך”
“וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָֽמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת׃ וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַֽהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶֽעֱלָ֖ה נֵֽרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ וְזֶ֨ה מַֽעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה” (במדבר, ח’, א-ד).
שבעה נרות מאירים מתוך פז וזהב המנורה. פתיחה מלאה של אור וטיפות זהב טהור.
לאחר הדלקת המנורה, שהיוותה סמל רוחני וקוסמי וביטוי של תקווה, תעצומות והגנה, התחילה ההידרדרות התלולה בהתנהגותו של העם. רגעי ההשראה שחווה העם היו רגעי התעלות, אך אלה גם הביאו אותו לחשוב על משמעות חייו. וכל הבלתי צפוי קרה דווקא לאחר שהלוויים קיבלו את תפקידם החשוב, המבדיל אותם מהעם ומיעד אותם לכפר באוהל מועד על בני ישראל.
גם צפירת ההרגעה, ההבטחה כי אלוהים לא יעזוב אותם וימשיך להראות להם ביום את הדרך מתוך עמוד הענן, לא ממש נסכה ביטחון בליבם. גם הסבר שלם ומלא תמרורים וסימנים, לרבות הסבר מפורט על עמוד האש המופיע בלילה, אות לנוכחותו המתמדת והמטיבה של אלוהים בקרב בני ישראל, לא הפיגו את החששות והותירו ספקות בקשר לעתיד, ואולי חרטות על נטישת המוכר והידוע במצרים.
ומה עוד אפשר היה לעשות, כדי לחזק את ליבו של כל אחד ואחד מבני ישראל ומבטחו באל? איך להכשיר את כולם למסע הרוחני והפיזי לעבר ארץ כנען? התשובה היא חצוצרות כסף. את העם יש לעיתים לרכז, לאסוף ולחלק לו הוראות, תפקידים ומשימות. ה”מדונה” והרמקול” הם נחלת העתיד הרחוק-רחוק, ממש מעבר להרי החושך, אך חצוצרות יצוקות מכסף טהור, יכולות לעשות את העבודה.
יש סגנון תקיעה לאיסוף העדה, ואחר למסע המחנות, ויש גם ליציאה למלחמה, לציון ימי מועדים, ראשי חודשים, הקרבת קורבנות העולה וזבחי השלמים. באמצעות חצוצרות הכסף, ילמד העם שיש כאן יד מכוונת, מישהו המשגיח עלינו וצופה בנו. יש אלוהים! והוא מגן עלינו ולא חוסך בניסים ונפלאות. הכל מאורגן ומתוקתק, עם תזמורת קטנה של חצוצרות.
אך אין בכך די! כאשר הורם העוגן והעם יצא לדרך, יצא משה בקריאת אזהרה לאויבים שבדרך, קריאה שהייתה אמורה לעודד ולחזק את העם: “וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ יְהוָ֗ה וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ” (שם, י’, לה).
אלא שהקריאה דווקא ערערה את כל יסודות הביטחון העצמי ואז החלו התלונות: ו”ַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה” (שם, יא’, א). נקודת המבט הבסיסית של העם על החיים הייתה שלילית. תפיסה זו מושרשת אצלם עמוק וכך הם חווים את המציאות.
העם מתלונן על מחסור בבשר ובדגים ובדמיונו נזכר גם בשפע ירקות שהיו, כביכול, מנת חלקו במצרים. קשה לו להפנים את משמעות המושג חירות ועצמאות. כדי להיות בן חורין ועצמאי, עליך להשקיע מעצמיך, להיות אחראי לגורלך. להיות תלותי, קל יותר. אתה לא לוקח אחריות, לא מחליט שום דבר, נע עם העדר ותמיד יכול להתלונן. רמת העיוות מדהימה כאשר העם רואה כאלטרנטיבה, את החזרה לעבדות במצרים.
תלונות העם מצליחות לשבור את משה ומחשבות אובדניות מציפות אותו: “וְאִם־כָּ֣כָה ׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָֽעָתִֽי” (שם, טו). התלונות אינן נקודתיות; הן שיקוף וביטוי של הוויית חיים שלמה והן מאפיינות אווירה כללית. תפיסת מציאות מעוותת גורמת לכך שלעולם החסרונות הם שיעמדו במרכז. אין זה משנה כמה טוב יהיה, תמיד החלופה שלא נבחרה נדמית, בדיעבד, כטובה יותר.
לעזרת משה מתגייסת ועדה לענייני חברה וכלכלה – שבעים זקנים שיסייעו בהכלת התלונות ובפתרונן. ואז, כשתחום המזון היה בתהליך של מציאת פתרון, הגיעה מחאת ההזדהות עם מרים, שהורחקה מהמחנה לשבעה ימים, על רקע לשון הרע וגזענות. מרים, ממציאת השיימינג הראשון בעולם, נענשת. יש לה מה לרכל על גיסתה ציפורה. כאחות למשה ואהרן היא מקובלת על העם, המסרב להמשיך בדרך עד לשחרורה מהבידוד בו הושמה.
לפי רש”י בסיס התלונות של העם, אינו מחסור וגם לא התנגדות לשלטון. התלונות מאותתות על העדר הזדהות עם הדרך וחוסר נכונות לצאת למסע.
אך אל לנו להאשים את היוצאים ממצרים, אלה היוצאים מעולם של עבדות קשה, מתישה גוף ורוח. אל מול הקושי העצום הזה, מתוכנן להם מסע אל הבלתי ידוע, הלא מובן, אל הנעלם. אל עולם ועתיד המצריכים המון דמיון וביטחון באל. כל זאת כאשר הדרך לא ידועה, ההליכה קשה, עם ילדים, נשים זקנים וחולים. באקלים שרבי ומייבש, יומם וליל, ללא נוחות בסיסית, רעב, צמא, מחלות, טופוגרפיה אכזרית ואויבים צפויים.
זה מצבם של אבותינו, שורשיו של עם ישראל. גם אם היו רוצים להישמע להוראותיו של אלוהים ושל משה ואהרן מבלי להתלונן, עדיין אין הם עם של סיירים. נוקיר אפוא את אלה שהלכו, לא את צעדת ארבעת הימים, אלא את צעדת ארבעים השנים, ממש כמו היו כיתת סיירים.
אנו כיתת סיירים
מילים: חיים חפר
לחן: סרז’ גינזבורג
אנו כיתת סיירים
הולכים בואדיות ובהרים,
שמש מלמעלה בוערת,
יורד הערב,
הרוח נח בין השיחים
ורק אנחנו עוד הולכים…
אנו היטב מכירים
את דרך הנחש עלי צורים,
דרך ציפור בשמים,
בורות המים,
האבנים והעצים,
הכוכבים הנוצצים.
סיירים, סיירים, הלאה, סיירים!
סיירים, סיירים, הלאה, סיירים!
דרך מפרכת –
אל תפסיק ללכת!
סיירים, סיירים, הלאה, סיירים!
סיירים, סיירים, הלאה, סיירים!
הסיירים, הסיירים, הסיירים …
אנו כיתת סיירים
את המפות על פה אנו זוכרים,
אנו הופכים סנטימטרים
לקילומטרים
של מישורים ושל כפים
ושל פלגי זיעה שוטפים…
כך חגורי תרמילים
אנחנו את הארץ מגלים,
אנו חותמים ברגלינו
את גבולותינו
ולפעמים בתוך הסתר
עושות רגלינו גם יותר…
סיירים, סיירים….
אנו כיתת סיירים
צרובי רוחות ושמש מדברים,
אנו קלי הרגלים,
תמיד עיניים,
קרני מישוש ואצבעות
ליחידות אשר יוצאות…
ליל סכינים טרם קרב
רואה תמיד אותנו לפניו,
גם עת הקרב כבר גווע
וגדוד יגע
ינוח בצידי דרכים –
גם אז אנחנו עוד הולכים…
סיירים, סיירים …
