לא הצלחתי לפענח את התופעה שנקראת עופר ינאי. הבעלים של הפועל תל אביב בכדורסל הופיע משום מקום והחליט שמעכשיו הכללים השתנו. נגמרו הימים שמכבי שלטה בכדורסל, ומעכשיו הכול יהיה שונה. אבל במקום מעשים' הוא מקשקש בטוויטר, עד שכבר קשה לעקוב מה הוא אמר, מתי ועל מי.
בפיינל פור האחרון של היורוליג בברלין, הוא הצטלם על רקע האולם והכריז "חמש שנים, אנחנו פה".
איזה פה, על מה אתה מדבר גבר?
מכבי בשתי עונות שיא לא הצליחה להגיע לשם. כבר עשר שנים, מאז ההנפה האחרונה, האוהדים שלה לא כרטסו לפיינל פור, ואתם עדיין לא ביורוליג, וספק אם בכלל תגיעו לשם. אז בשביל מה לכתוב? ממה אתה מתלהב? לאן אתה רץ? לברלין גם אני יכול לנסוע, ולכתוב בטוויטר כל אחד יכול. להגשים זה כבר סיפור אחר לחלוטין.
מי שחושב שבמכבי מתרגשים מינאי טועה. כי למכבי יש קילומטרז' בלתי נגמר בכדורסל האירופי והם יודעים כמה מסובך להגשים את הפנטזיות הילדותיות האלו.
אז למרות שלדעתי ינאי הוא דווקא ברכה לכדורסל, שתחרות היא דבר בריא ושאנו הצופים רק מרוויחים מסדרות צמודות, מותחות, עם דרמות וכוכבים וכל השואו כמו שרואים בקבוצות הצמרת באירופה, עדיין בנאדם צריך לדעת להתנהל.
ולכן עצתי לינאי היא ללמוד לשתוק ולהעתיק ממכבי. ללמוד לכבד את היריבה, לא לקשקש שטויות שלא מכבדות אותו ואת המועדון שלו, אלא לשמור על מכובדות וממלכתיות. תשאיר לאוהדים לבלבל את השכל, אתה תיתן דוגמה ותתנהג כמו הורה מלווה. ככה יעריכו אותך, וכשכבר עפה לך מהפה כותרת, ייקחו אותך הרבה יותר ברצינות.
יש לך עוד המון מה ללמוד עד שתהיה מכבי, אם בכלל. יפה שאתה רוצה לתרום, נחמד שיש הפועל בכדורסל, אבל חלאס, הטוויטר שלך שטויות. בשנה שעברה, עוד לפני ששמענו עליך, הפועל היתה קרובה יותר לאליפות, אז קח נשימה עמוקה ותזכור שסייג לחוכמה שתיקה.
